משנה ד' במסכת שבת מספרת על מעשה שהיה באנשי טבריה. לאנשי טבריה הייתה גישה לחמי טבריה - מים חמים טבעיים. מלפני השבת הביאו סילון של מים קרים והעבירו אותו בתוך המים החמים של החמין, כדי שיוכלו להשתמש במים שיתחממו בתוכו בשבת.
תשובת חכמים:
אמרו להם חכמים שאין הדבר מותר. אף שהסילון הוכנס מלפני השבת, המים הקרים זורמים ומתחדשים בתוכו, ונמצא שמים קרים חדשים מתחממים בשבת עצמה. לפיכך דינם כדין מים שהוחמו בשבת.
הוחמו בשבת: אסורים ברחיצה לחלוטין - אפילו באבר קטן ואפילו במעט מהם - וכמובן אסורים אף בשתייה. זאת בשונה ממים שהוחמו מלפני השבת, שמותר להשתמש בהם לרחיצת פניו, ידיו ורגליו.
הוחמו ביום טוב: אסורים ברחיצת כל הגוף בלבד, אך מותר לרחוץ בהם את פניו, ידיו ורגליו, ומותרים אף בשתייה - שהרי ביום טוב מותר לחמם מים לצורך שתייה.
משששמעו אנשי טבריה את דברי חכמים, שברו - כמסופר בגמרא - את הסילון ולא השתמשו בו עוד.
מוליאר ואנטיכי:
המשך המשנה עוסק בשני כלים לחימום מים, והחילוק ביניהם נעוץ במבנה הכלי:
"מוליאר" - כלי שהתיאור הקרוב ביותר לו הוא הסמובר הרוסי: הגחלים נתונות בתא אחד והמים בתא אחר. כאשר הוא גרוף, כלומר שהוסרו ממנו הגחלים לפני השבת, מותר לשתות ממנו בשבת, אף שהמים חוממו על ידי הגחלים.
"אנטיכי" - כלי הדומה למוליאר, אלא שתא הגחלים נמצא מתחת למים, בתחתית הכלי ובבסיסו. גופו של האנטיכי חם בעוצמה רבה יותר, ולפיכך אף על פי שגרופה - "אין שותין הימנה" בשבת, מפני שהיא ממשיכה לחמם את המים גם לאחר שהוסרו הגחלים.
נמצא שהטעם לחילוק אחד הוא: במוליאר הגרוף חוממו המים מלפני השבת, ואילו באנטיכי ממשיכים המים להתחמם בשבת עצמה, ומשום כך אין הם מותרים בשימוש.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין הסילון שהביאו אנשי טבריה לתוך אמת החמין - שדינו כמים שהוחמו בשבת, האסורים ברחיצה ובשתייה, וכמים שהוחמו ביום טוב, האסורים ברחיצת כל הגוף ומותרים בשתייה. כן למדנו את החילוק שבין המוליאר הגרוף, שמותר לשתות ממנו, לבין האנטיכי, שאף שגרופה אין שותין הימנה, מפני שהמים מוסיפים להתחמם בשבת עצמה.