שבת, משנה ד':
המשנה מתירה לגרוף מלפני בהמה שמפטמים אותה לצורך שחיטה. בהמה זו מאכילים אותה כמויות גדולות לשם פיטום, ומותר לגרוף מן האבוס את הדברים שאינם ראויים לאכילה, כדי שכאשר יינתן לפניה המזון החדש לא תימאס בו מחמת אותה פסולת.
סילוק הגללים לצדדין:
אף במקום שאין אפשרות לגרוף את הגללים ולהוציאם החוצה, ואין רצוננו שיתערבו במאכל, מותר לדחפם לצד, כדי שלא יהיו מונחים לפני הבהמה בשעת אכילתה.
מחלוקת התנאים וביאור הגמרא:
זוהי הדעה המתירה פעולות אלו, ואילו אחרים אוסרים. הגמרא מבהירה כי המדובר באבוס שהוא כלי, ולא באבוס שדפנותיו בלבד עשויות וקרקעיתו היא הקרקע עצמה. שכן אילו הייתה קרקעיתו קרקע, הרי בין בגריפה ובין בדחיפה לצדדין עלול האדם להשוות גומות בקרקע - ובמקרה כזה אף המתיר מודה שאסור.
נמצא שהמחלוקת אינה אלא באבוס שהוא כלי, והשאלה היא אם גוזרים בו גזירה:
דעה אחת: גוזרים אף בכלי, מפני שהדבר דומה למצב שבו האבוס אינו כלי אלא קרקעיתו קרקע ממש, שאז יש בפינויו איסור.
דעה שנייה: אין גוזרים גזירה זו, ובאבוס שהוא כלי מותר.
נטילת מזון מלפני בהמה זו ונתינתו לפני חברתה:
המשנה ממשיכה: "נוטלין מלפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה זו בשבת". הגמרא מבארת שאין הדברים אמורים בכל שתי בהמות, אלא בהבחנה שביניהן:
מלפני החמור לפני השור - מותר: אין השור נגעל לאכול מן המזון שאכל ממנו החמור.
מלפני השור לפני החמור - אסור: בשעה שהשור אוכל נותרת במזון כמות מסוימת של ריר, והחמור נגעל ממנו ואינו אוכלו. נמצא שהעברה זו אינה אלא טרחה ותנועה שאין בהן תכלית, שהרי אין החמור עתיד לאכול ממזונו של השור, אף שהשור אוכל ממזונו של החמור.
לסיכום: למדנו שמותר לגרוף מלפני הבהמה המפוטמת את הפסולת שבאבוס, ולסלק את הגללים לצדדין, ונחלקו בכך התנאים - כאשר לדברי הכול מדובר באבוס שהוא כלי, והמחלוקת היא אם גוזרים בו משום אבוס שקרקעיתו קרקע. עוד למדנו שנטילת מזון מלפני בהמה אחת ונתינתו לפני חברתה הותרה מן החמור אל השור, אך לא מן השור אל החמור, משום שאין בה אלא טורח שאין בו צורך.