שבת, פרק יז, משנה ד. משנה זו מציגה בפנינו את הרעיון של מוקצה מחמת חסרון כיס: ישנם חפצים שבדרך כלל היו מותרים בטלטול ככלי שמלאכתו לאיסור, אולם מחמת אופיים העדין ויוקרם הרב אין אדם משתמש בהם לשימוש אחר. אין אדם נוטל חפץ יקר ערך כדי להחזיק בו דלת פתוחה, וזהו יסוד הדין.
"רבי יוסי אומר: כל הכלים ניטלין חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה":
"כל הכלים ניטלין" - אף אלו שמלאכתם לאיסור מותר לטלטלם. ומכלל זה יוצאים שני כלים:
"המסר הגדול" - מסור גדול ששימש לניסור קרשים, שהיה צריך להישמר במצב מעולה, ולא היו מניחים לאנשים להשתמש בו לכל מטרה אחרת.
"יתד של מחרישה" - החלק של המחרשה העושה את התלם.
שני כלים אלו יקרים, ולפיכך הם מוקצה מחמת חסרון כיס: אין להשתמש בהם ואין לטלטלם אף "לצורך ובמקומו", שכן האדם מסיח דעתו מהם לחלוטין מן המחשבה ומן הציפייה להשתמש בהם בשבת.
"כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך":
מכאן עוברת המשנה לדון בכלים שמלאכתם להיתר, אלו שהשימוש העיקרי בהם מותר. כלים אלו ניטלין בשני אופנים:
"לצורך" - כשהאדם נזקק לחפץ עצמו, כגון צלחת שהוא צריך לאכול עליה.
"ושלא לצורך" - שאין זה לצורכו האישי של האדם אלא לצורך החפץ עצמו: אם הכלי מונח בחוץ בשמש ויש חשש שיינזק, רשאי אדם להכניסו פנימה, אף שאין הוא משמש את צורכו בשבת, אלא רק כדי להגן על החפץ. ומכיוון שכלי זה מלאכתו להיתר ושימושו העיקרי מותר, מותר לטלטלו אף לצורך עצמו.
שיטת רבי נחמיה:
רבי נחמיה חולק ואומר: "אין ניטלין אלא לצורך" - אף כלי שמלאכתו להיתר אין לטלטלו אלא לצורך שימושו הרגיל בלבד, ולא לשום שימוש אחר. הנוטל סכין כדי לחתוך בה לחם - זהו שימושה הרגיל; אך הנוטל סכין כדי לאזן בה צלחת שאינה מיוצבת או לתמוך בה - אין הדבר מותר לדעת רבי נחמיה. אולם הגמרא מציינת שאף לדעת רבי נחמיה מותר לטלטל חפץ לצורך מקומו, כאשר האדם נזקק למקום שהחפץ מונח בו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין מוקצה מחמת חסרון כיס - המסר הגדול ויתד של מחרישה, שמחמת יוקרם מסיח האדם דעתו מהם ואין לטלטלם כלל; ולעומתם כלים שמלאכתם להיתר, שלדעת תנא קמא ניטלין לצורך ושלא לצורך, ולדעת רבי נחמיה אין ניטלין אלא לצורך שימושם הרגיל, ומכל מקום אף לשיטתו מותר לטלטלם לצורך מקומם.