מסכת שבת, פרק א', משנה ד'. משנה זו עוסקת בשתיים מן הגזירות שהוזכרו במשנה הקודמת - הדברים שאין לעשותם לאור הנר בשבת: שלא לפלות את הבגד ושלא לקרוא. המשנה מציבה הלכות אלו בהקשרן ההיסטורי: ביקור החכמים בעליית הגג של חנניה בן חזקיה בן גוריון.
מי היה חנניה בן חזקיה בן גוריון?
הגמרא מבארת כי בספר יחזקאל היו דברים אחדים שנראו כסותרים את דברי החומש. חכמי אותו הדור ביקשו לגנוז את ספר יחזקאל, מחשש שאנשים לא יבינו את הדברים ויבואו לטעות בהבנת החומש עצמו. עמד חנניה בן חזקיה בן גוריון, עלה לעלייה והתבודד שם זמן רב, ועסק בביאור ספר יחזקאל וביישובו עם דברי החומש.
החכמים נהגו לעלות ולבקרו, ובאחד הביקורים נזדמנה לבית הלל ולבית שמאי הזדמנות לדון בהלכה. בפועל הפסידו בית הלל בהצבעה, ובהלכות רבות היו הקולות לבית שמאי. באותו מעמד נגזרו שמונה עשרה גזירות שונות, ובהן עוסקת משנתנו.
לשון המשנה:
"ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גוריון" - שתי ההלכות הללו, שלא לפלות כינים ושלא לקרוא לאור הנר בשבת, הן שתיים מן ההלכות שנאמרו, ולמעשה נגזרו, בעלייה שבה שהה חנניה בן חזקיה בן גוריון.
"כשעלו לבקרו" - כשעלו החכמים לבקרו באותה עלייה.
"נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל" - עשו מניין וערכו הצבעה, והקולות שהעדיפו את שיטת בית שמאי רבו על אלו של בית הלל.
"ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום" - באותו יום עצמו נגזרו שמונה עשר דברים.
מה היו אותן גזירות?
שתיים מהן הן ההלכות שהוזכרו לעיל בעניין אור הנר; תשע מהן עוסקות בדברים העושים את האדם טמא לעניין תרומה, שאינו יכול לאוכלה; ועוד כמה נוספות.
תשעת הדברים הפוסלים אדם מלאכול תרומה:
האוכל מאכל שהוא ראשון לטומאה.
האוכל מאכל שהוא שני לטומאה.
השותה משקים טמאים.
מי שטבל במקווה, ולאחר מכן הכניס את ראשו ורובו למים שאובים.
מי שאף לא טבל לאחרונה אלא היה טהור, ונשפכו עליו שלושה לוגים של מים שאובים.
ספרי התנ"ך - אם באו במגע עם תרומה, פוסלים אותה.
ידיו של אדם שלא נטלן - פוסלות את התרומה בנגיעתן.
אוכלים שנטמאו על ידי משקים, ואותם משקים נטמאו על ידי ידיים שלא נוטלו - אף אוכלים אלו פוסלים את התרומה.
כלים שנטמאו על ידי משקים, ואותם משקים נטמאו בנגיעה. אף שהנוגע עשה את המשקים ראשון לטומאה, ובדרך כלל אין ראשון לטומאה מטמא כלים, גזרו כאן שהכלי טמא לעניין נגיעה בתרומה.
אין כאן המקום להאריך בטעמיהן של כל אחת מן הגזירות הללו, אך לכל אחת מהן טעם משלה.
שאר הגזירות:
העשירית: בנות הכותים טמאות מעריסתן, מעת לידתן, מחמת נידה.
האחת עשרה: כל דבר שיש בהיקפו טפח מעביר טומאה באוהל, אף על פי שאין ברוחבו טפח אלא בהיקפו בלבד.
השתים עשרה: הבוצר ענבים כדי לתתם בגת - הוכשרו לקבל טומאה, אף שהמשקה שעליהם עתיד לילך לאיבוד.
השלוש עשרה: הזורע תרומה והיא צומחת - אף בדבר שהזרע שלו מתפרק, הגידולים נחשבים תרומה.
הארבע עשרה: מי שהיה מהלך בדרך בערב שבת ונכנסה השבת - עדיף שימסור את ארנקו לגוי שיישאנו, מאשר שיטלטלנו בעצמו פחות פחות מארבע אמות, טלטול שאינו נחשב חילול שבת מן התורה.
החמש עשרה והשש עשרה: שתי ההלכות שבמשנה הקודמת - שלא לפלות כינים ושלא לקרוא לאור הנר.
השבע עשרה: פיתם, שמנם, יינם ובנותיהם של גויים אסורים; כל אלו נמנים כגזירה אחת.
השמונה עשרה: תינוק גוי שיהא דינו כזב, כדי שלא יבואו ילדי ישראל לידי קרבה יתרה עם ילדי הגויים, דבר שיוביל להתנהגות של פריצות.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי שתי ההלכות שנשנו קודם לכן בעניין אור הנר נאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גוריון, שעסק ביישוב ספר יחזקאל עם החומש. בביקור החכמים אצלו נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, ובאותו יום נגזרו שמונה עשר דברים - תשעה מהם בענייני פסילת אדם מאכילת תרומה, ושאר הגזירות בענייני טומאה, הכשר לקבלת טומאה, שבת ודיני הרחקה מן הגויים.