מסכת שבת. במשנה הקודמת למדנו כי בשעת דליקה מוגבל האדם בכמות המזון שמותר לו להוציא, כגזירה שתמנע ממנו לבוא לכבות את האש. שיעור ההוצאה נקבע לפי מספר הסעודות שנותרו לו לאכול, ורבי יוסי סבר שלעולם רשאי אדם להציל שלוש סעודות. משנתנו דנה במקרה שבו כמות מזון גדולה מצויה כולה ביחידה אחת.
הצלה בכלי אחד וביחידה אחת:
המשנה קובעת: "מצילין סל מלא ככרות ואף על פי שיש בו מאה סעודות" - מאחר שההוצאה נעשית בסל אחד, אין מקפידים על כמות המזון שבתוכו. ההגבלה של שלוש סעודות נאמרה דווקא בהוצאת יחידות נפרדות. וכן הדין ביחידות גדולות אחרות:
"עיגול של דבילה" - עיגול גדול של תאנים דחוסות.
"וחבית של יין" - חבית שלמה.
אף שבכל אלו יש שווי של סעודות רבות, מאחר שהם יחידה אחת מותר להוציאם בשבת בשעת הדליקה. הקובע אינו כמות המזון אלא מספר פעולות ההוצאה.
"ואומר לאחרים בואו והצילו לכם":
עד כה עסקה המשנה בבעל הבית עצמו ובשיעור שהוא רשאי להוציא. כעת מתירה המשנה לו לומר לאחרים שיצילו לעצמם. משמעות הדבר שבעל הבית מפקיר את ממונו, שהרי הוא עצמו מוגבל בהוצאה, ולפיכך רשאים האחרים להציל לעצמם. בהיקף ההיתר לאחרים ישנן שתי הבנות:
אין הם מוציאים אלא כדי צורכם, או שדינם כדין שנתבאר בראש המשנה - בכלי אחד או ביחידה אחת ניתן להוציא כמות מרובה.
מאחר שאין הם בעלי הבית, רשאים הם להוציא כמה פעמים שירצו ואינם מוגבלים כלל, שכן אין לחשוש שיטרדו ויבואו לכבות את האש.
"ואם היו פיקחין עושין עמו חשבון לאחר השבת":
"פיקחין" - בקיאים בהלכה. הגמרא מסבירה שהם יודעים כי אין כל בעיה של שכר שבת בנטילת תשלום עבור עבודה זו, שהרי מן הדין המזון שייך להם לגמרי והם רשאים היו להחזיק בכול. עם זאת, אין הם מבקשים ליהנות מהפסדו של חברם וליטול ממון שהופקר מתוך לחץ המצב, ומנגד מבקשים הם בדין תשלום עבור טרחתם.
לפיכך עושים עמו חשבון לאחר השבת: הם מחזיקים בידם רק כשיעור שכר רגיל עבור עבודתם ומשיבים לו את השאר, ואין בכך משום שכר שבת.
"להיכן מצילין אותן?":
לאן מותר להוציא את הדברים הללו, והאם יש בכך הקלה?
תנא קמא: "לחצר המעורבת" - אין כאן כל הקלה. מותר להוציא רק לחצר סמוכה שנעשה בה עירוב חצרות. דין זה שונה מן המשנה הראשונה שבפרק, שם נאמר כי את כתבי הקודש מותר להציל אפילו למבוי שלא נעשה בו שיתוף מבואות. שם הקלו, וכאן אין מקילים.
בן בתירא: "אף לשאינו מעורב" - חולק ומקיל, שמותר להוציא את הסעודות אף לחצר שלא נעשה בה עירוב חצרות.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הגבלת שלוש הסעודות נאמרה ביחידות נפרדות בלבד, ואילו בכלי אחד או ביחידה אחת ניתן להציל אף כמות מרובה; שבעל הבית רשאי לומר לאחרים שיצילו לעצמם, ונחלקו בהיקף ההיתר שניתן להם; שהפיקחין עושים עמו חשבון לאחר השבת ונוטלים שכר רגיל בלבד; ולבסוף נחלקו תנא קמא ובן בתירא אם מצילים דווקא לחצר המעורבת או אף לחצר שאינה מעורבת.