שבת, פרק י"ג, משנה ג'. כפי שהזכרנו קודם לכן, כל מלאכות השבת - כל הפעולות האסורות - צריכות להיעשות בדרך של בנייה ותיקון, ולא בדרך של הריסה וקלקול. על יסוד זה קובעת המשנה:
"הקורע בחמתו" - הקורע, שהיא אחת המלאכות האסורות בשבת, אך עושה זאת מתוך כעסו.
"ובאבלו" - הקורע מתוך מצוקה רגשית על אובדנו של אדם אהוב.
"וכל המקלקלין פטורין" - וכן כל פעולה הרסנית אחרת, שאין בה בנייה ותיקון.
וכפי שהזכרנו במשנה הקודמת, הקורע חייב רק כאשר הוא עושה זאת למטרה בונה, והדוגמה לכך היא הקורע על מנת לתפור שתי תפירות. לעיתים יש צורך לקרוע דבר מה כדי שניתן יהיה לעשותו מחדש כראוי, וקריעה כזו נחשבת בונה.
סייג הגמרא בקריעה על המת:
הגמרא מבררת כי כאשר המשנה מדברת על הקורע את בגדו על מי שנפטר, ממי שהיו קרובים אליו, ומחשיבה זאת כמקלקל וכמעשה הרסני - אין הדבר אמור אלא בקרוב שאין חובה לקרוע עליו. שכן התורה מחייבת לקרוע את הבגד על אדם שיושבים עליו שבעה, וכדי להיחשב מקלקל אין הפעולה יכולה להיות עשיית אותה מצווה. לפיכך, מי שמקיים בקריעתו את המצווה שהוא חייב בה, הרי זה נחשב מתקן, ויתחייב על כך בשבת. כמובן, מי שאיבד קרוב משפחה אינו קורע בשבת, אלא לאחר השבת.
"והמקלקל על מנת לתקן":
ממשיכה המשנה וקובעת: "והמקלקל על מנת לתקן - שיעורו כמתקן". כל העושה מעשה של קלקול לצורך דבר בונה, כפי שהוזכר במשנה הקודמת - הקורע חתיכת בד כדי לתופרה מחדש - השיעור המחייב אותו נמדד לפי הפעולה הבונה שהוא עומד לעשות לאחר מכן. במקרה של קריעה, עליו לקרוע כדי שיעור המאפשר לתפור שתי תפירות, וזהו השיעור.
ואותו כלל נכון גם במלאכות אחרות. לדוגמה, המוחק שתי אותיות, שהוא חייב בשבת, צריך שיהיה במקום המחוק די מקום לכתוב בו שתי אותיות, שכן זו המטרה הבונה שלשמה נעשית המחיקה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הקורע מתוך כעס או מתוך אבל, וכן כל המקלקלין, פטורים, שכן חיוב המלאכה הוא דווקא בפעולה בונה. עמדנו על סייג הגמרא, שהקורע על קרוב שחייב לקרוע עליו נחשב מתקן, מפני שהוא מקיים בכך מצווה. ולבסוף למדנו את הכלל "והמקלקל על מנת לתקן - שיעורו כמתקן": השיעור המחייב נקבע לפי הפעולה הבונה שלשמה נעשה הקלקול - קריעה כדי לתפור שתי תפירות, ומחיקה כדי לכתוב שתי אותיות.