שבת, פרק ו', משנה ג'. משנה זו עוסקת בדברים שאין האישה יוצאה בהם בשבת, ואיסורם אינו מדרבנן בלבד אלא חיוב מן התורה.
הדברים שאין האישה יוצאה בהם:
"לא תצא אשה במחט הנקובה" - מחט של תפירה שיש בה נקב. אף שהיא תוחבת אותה בבגדה, עדיין נחשב הדבר לנשיאת המחט.
"ולא בטבעת שיש עליה חותם" - טבעת שעליה חותם אינה תכשיט, ולפיכך יציאה בה נחשבת נשיאת חפץ.
"ולא בכוליאר" - סוג של עטרה יוצאת דופן, שרוב הנשים לא היו חובשות אותה, ולפיכך נחשבת משא.
"ולא בקובלת" - שקיק קטן, כיס קטן שיש בו מעט בושם.
"ולא בצלוחית של פלייטון" - צנצנת קטנה ובה מים מבושמים, שאישה הייתה נושאת סביב צווארה.
שני הפריטים האחרונים נחשבים משא, שכן רק נשים בעלות ריח רע ביותר היו עונדות אותם, ואילו רובן לא היו עונדות אותם.
"והיוצאה בהם חייבת חטאת, דברי רבי מאיר" - היוצאת עם פריטים אלו חייבת להביא קורבן חטאת, שכן הדבר נחשב איסור מן התורה. זוהי דעתו של רבי מאיר.
מחלוקת חכמים:
"וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון" - חכמים חולקים בשני הפריטים האחרונים, הקשורים לבושם, משום שלדעתם הם נחשבים תכשיטים לכל דבר, וכן דרכן של נשים ללובשם. אולם לכתחילה אין לצאת עמם, שמא תסירם האישה כדי להראותם לחברותיה ותבוא לטלטלם.
לסיכום: במשנה זו מנינו את הדברים שאין האישה יוצאה בהם בשבת מחמת איסור תורה - מחט נקובה, טבעת שיש עליה חותם, כוליאר, קובלת וצלוחית של פלייטון - שכולם אינם תכשיט אלא משא, ולדעת רבי מאיר היוצאה בהם חייבת חטאת. חכמים פוטרים בקובלת ובצלוחית של פלייטון, משום שהם תכשיט, ואף על פי כן לכתחילה אין לצאת בהם.