שבת, פרק כ', משנה ג'. המשנה עוסקת בשלושה עניינים: שריית החלתית, שריית הכרשינין וכבירת התבן.
"אין שורין את החלתית בפושרין":
החלתית היא צמח חריף המשמש לצורכי רפואה, ולעתים אף לתיבול. אין לשרותה במים פושרים, ובטעם הדבר נאמרו שני הסברים:
יש המבארים שהדבר נראה כעשייה לצורך רפואה, האסורה בשבת.
ויש המבארים שזו פעולה שאופייה אופי של יום חול.
"אבל נותנו לתוך החומץ" - מותר לתת את החלתית, אותו צמח חריף טעם, לתוך החומץ, ולטבול בו את המאכל, כדרך שהיו רגילים לטבול את הלחם בחומץ, אף על פי שנכנס לתוכו מעט מטעמה הרפואי של החלתית.
"ואין שורין את הכרשינין ולא שפסן":
הכרשינין הם מין קטנית ששימשה בעיקר למאכל בהמה. אין לשרותם, משום שהשרייה נעשית באופן המעלה את הפסולת - את המוץ - אל פני המים; וכן אין לשפשפם, שאף בכך מסירים את המוץ המיותר.
"אבל נותנו לתוך הכברה או לתוך הכלכלה" - מותר להניחם בכברה או בסל העשוי לשמש ככברה, אף על פי שלעתים נופלים דרכה החלקים הבלתי רצויים. ההיתר נובע מכך שההפרדה נעשית מאליה: אין כאן ניפוי, אלא הנחה בלבד בכלי המפריד, וכיוון שאין משתמשים בכברה בפועל - מותר.
"ואין כוברין את התבן בכברה":
אין לכבור את התבן בכברה ובנפה. "ולא יתננו על גבי מקום גבוה" - ואף אין להניחו במקום גבוה שהרוח מנשבת בו, "בשביל שירד המוץ" - כדי שקליפות הגרעינים יופרדו ממנו ויירדו.
"אבל נוטלו בכברה ונותנו לתוך האבוס" - מותר ליטול את התבן בכברה, לא כדי לכבור בה אלא כדי לשאתו, ולתתו לתוך האבוס שתאכל ממנו הבהמה, אף על פי שתוך כדי כך נופלת חלק מן הפסולת דרך החורים. כיוון שאין זו דרך כבירה אלא דרך הובלה בלבד, הדבר מותר.
לסיכום: שלוש ההלכות שבמשנה מצטרפות לעיקרון אחד: פעולת הכנה או הפרדה הנעשית בדרכה הרגילה - אסורה; אך כאשר ההפרדה מתרחשת מאליה, אגב פעולה מותרת שאין בה שימוש בכלי הכובר, אין בכך איסור.