שבת, פרק ח', משנה ג'. אנו ממשיכים בדיון בשיעורים שנקבעו לדברים שיש בהם חשיבות, כדי להתחייב על הוצאתם בשבת.
עור - כדי לעשות קמע:
שיעורו של העור להתחייבות בהוצאה הוא "כדי לעשות קמע". המילה "לעשות" מכוונת כאן לכיסוי: כמות עור המספיקה לכסות בה קמיע.
הקמעות היו סגולות קבליות, שלעיתים נעשו מצמחים שונים ולעיתים היו נוסחאות מסוימות שנכתבו, והיו מכוסים בחתיכת עור. מעניין לציין כי כתיבת קמעות נוהגת אצל אנשים מסוימים עד עצם היום הזה. משני מקורות בלתי תלויים שמעתי אותו תיאור עצמו: בימי מלחמת העולם השנייה היה בברוקלין רב שכתב קמעות להגנה, ובחורים ואמותיהם עמדו בתור לאורך הרחוב והמתינו להיכנס אליו טרם יציאתם לחזית. אצל אחד הבחורים נועד הקמע שישוב בשלום אל הרב, ולמיטב זכרוני היה מכוסה בעור; השני נועד להגנה בלבד, ואותו אדם שמר אותו עמו למעשה כל ימי חייו.
המשך שיעורי המשנה:
"קלף" - שיעורו כדי לכתוב עליו את הפרשה הקצרה שבפרשיות התפילין, היא פרשת "שמע ישראל... ואהבת", הקצרה מכולן. די בכך שיהיה גדול דיו לכתיבתה.
"דיו" - הדיו שבו כותבים תפילין, מזוזות וספר תורה וכדומה; שיעורו הוא הכמות הדרושה לכתיבת שתי אותיות.
"כחול" - מין של איפור עיניים; שיעורו כדי לכחול עין אחת, כלומר הכמות המספיקה לצביעת עין אחת בלבד.
ומדוע נקבע השיעור בעין אחת בלבד? מפני שבזמן המשנה היו נשים צנועות ביותר שכיסו את אחת מעיניהן והותירו את השנייה מגולה, ולפיכך טרחו לצבוע רק את העין הגלויה. זהו אפוא שיעור הכחול שהמוציאו בשבת חייב עליו: הכמות הדרושה לצביעת עין אחת או להוספת צבע בה.
לסיכום: במשנה זו נמנו שיעורי חיוב נוספים בהוצאה בשבת: עור - כדי לכסות בו קמע; קלף - כדי לכתוב עליו את הפרשה הקצרה שבתפילין, פרשת "שמע"; דיו - כדי לכתוב שתי אותיות; וכחול - כדי לכחול עין אחת.