שבת, פרק שני, משנה ג'. משנה זו ממשיכה לדון בשאלה באילו פתילות מותר להשתמש להדלקת נרות שבת.
"כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן":
כל דבר הבא מן העץ אין להשתמש בו כפתילה, ויוצא מן הכלל אחד בלבד - הפשתן. למעשה הפשתן עצמו בא מן הזרע והריהו ירק, ומטעם זה גפן, כותנה, קנבס וחומרים דומים כשרים לשימוש, שכן אינם נחשבים עץ.
מדוע אפוא נחשב הפשתן לעץ? הדבר נלמד מן הפסוק בספר יהושע: "ותטמנם בפשתי העץ" - רחב הטמינה את המרגלים ששלח יהושע בין פשתי העץ. אף שמבחינה טכנית אין זה עץ, מאחר שהכתוב מכנה אותו עץ, אנו מתייחסים אליו כעץ, וזהו סוג העץ היחיד שמותר להדליק בו.
טומאת אוהל:
מכאן עוברת המשנה לנושא נוסף הקשור לעץ: "וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אוהל". כאשר מת מצוי בתוך בית, אף שכל הנמצא באותו אוהל ותחת אותה תקרה נעשה טמא, התקרה עצמה והמבנה עצמו אינם נטמאים, מפני שהם מחוברים לקרקע.
גם כאן קובעת המשנה יוצא מן הכלל אחד: "אלא פשתן". מאחר שהתורה מזהה את הפשתן כעץ, אף אנו קוראים לו עץ. לפיכך מבנה של עץ שיש בו מת אינו נטמא בעצמו (אף שהחפצים שבתוכו נטמאים), ואילו אוהל העשוי פשתן שיש בתוכו מת - נטמא.
פתילת הבגד - מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא:
המשנה חוזרת לענייני הפתילות ודנה ב"פתילת הבגד שקיפלה ולא היבהבה" - הנוטל חתיכת בגד ומקפלה כדי לעשותה פתילה, אך אינו חורך אותה. נהגו לחרוך את הפתילה כדי להקל על ההדלקה, ומנהג זה נשמר עד היום, שהבעל חורך את הנרות קודם השבת. במקרה זה, שקיפלה ולא חרכה, נחלקו התנאים:
רבי אליעזר אומר: "טמאה ואין מדליקין בה" - הקיפול לבדו אינו מבטל את מעמדה כבגד, וכל עוד לא היבהבה היא שומרת על מעמדה ככלי המקבל טומאה (ואם היתה טמאה - נשארת בטומאתה). ממילא אף אין מדליקין בה.
רבי עקיבא אומר: "טהורה ומדליקין בה" - משקיפלה לכדי פתילה איבדה את מעמדה כבגד, ולפיכך היא טהורה ומותר להדליק בה.
ביאור הגמרא במחלוקת:
הגמרא מבארת את המחלוקת ביאור מורכב, המבוסס על ארבע הנחות יסוד:
מדובר בבגד ששיעורו שלוש אצבעות על שלוש אצבעות - השיעור המזערי של חתיכת בגד להיחשב כלי.
מדובר בערב שבת שחל ביום טוב.
הולכים לפי דעת רבי יהודה, שביום טוב מותר לשרוף כלים שלמים, אך אסור לשרוף שברי כלים. כלי שנכנס ליום טוב בשלמותו ונשבר במהלכו נחשב מוקצה ואין להדליק בו.
המדליק פתילה של נר שבת צריך להדליק את רוב הפתילה הבולטת מן המנורה, ולהשהות את האש עד שיידלק רובה.
לדעת רבי אליעזר, אף שקיפל את הבגד לפתילה קודם יום טוב, אין הקיפול מסלק ממנו את דין כלי. לפיכך, כשיבוא להדליקו ביום טוב יהיה עליו להשהות את האש עד שיידלק רובו, ובאותו רגע עצמו, תוך כדי ההדלקה, נעשית הפתילה שבר כלי. נמצא שהוא ממשיך להדליק כלי שבור, וזה אסור. משום כך פסק: טמאה ואין מדליקין בה.
ואילו רבי עקיבא סובר שהקיפול שנעשה קודם יום טוב מבטל ממנה שם בגד. כבר קודם כניסת יום טוב היא טהורה ואינה נחשבת בגד, אלא שבר כלי שנשבר מבעוד יום, ובשבר כלי כזה מותר להדליק ביום טוב. משום כך פסק: טהורה ומדליקין בה.
יש להוסיף כי ההנחה שהקיפול נעשה קודם יום טוב מבוססת על כך שאין עושים פתילות ביום טוב, ולפיכך מן הסתם נעשה הדבר קודם לכן.
לסיכום: במשנה זו למדנו שכל היוצא מן העץ פסול לפתילה, ויוצא מן הכלל הוא הפשתן הנקרא עץ מכוח הפסוק "ותטמנם בפשתי העץ"; שכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אוהל, ואף כאן הפשתן יוצא מן הכלל; ובמחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא בפתילת הבגד שקיפלה ולא היבהבה - אם הקיפול מבטל ממנה שם בגד, ומכאן הנפקות לטומאתה ולהיתר ההדלקה בה.