שבת, פרק א', משנה ג'. המשנה שלפנינו מונה שורה של סייגים שתיקנו חכמים כדי להרחיק את האדם מן העבירה, ובראשם סייגים שנועדו למנוע חילול שבת.
"לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה":
אין החייט יוצא במחטו סמוך לזמן כניסת השבת, מפני שהוא עלול לשכוח ולצאת עמה משתיכנס השבת. הגמרא מבארת כי הדברים אמורים אפילו כאשר המחט תקועה בבגדו, ואף באופן זה תיחשב היציאה כהוצאה בשבת. הטעם לכך: זו דרכו הרגילה של חייט לשאת את מחטו - לא רק בידו, אלא אף תקועה בבגדו. משזו דרך ההעברה הרגילה, יש כאן עבירה של שבת, ולפיכך נאסר עליו לצאת עמה כבר בערב שבת.
"ולא הלבלר בקולמוסו":
הוא הדין בסופר, שלא ייצא בקולמוסו בערב שבת, שמא יבוא לצאת עמו בשבת עצמה. הגמרא מעירה כי אף זה נאמר גם כאשר הוא מניח את הקולמוס מאחורי אוזנו, כדרך המניח עיפרון מאחורי אוזנו. זו הייתה דרכו הרגילה של סופר להעביר את קולמוסו, ולפיכך יש בכך חילול שבת, ומשום כך נאסר עליו הדבר כבר בערב שבת, שמא יצא כך בשבת.
"ולא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר":
המשנה מוסיפה שני סייגים שאין לעשותם לאור הנר:
פילוי הכלים: בימים שבהם היו הכינים נפוצות מאוד, נהגו האנשים לפלות את בגדיהם ולהסיר אותן.
הקריאה: אף היא נאסרה לאור הנר.
טעם האיסור: מדובר למעשה במנורה ולא בנר, והחשש הוא שמא ייטה האדם את הפתילה ויזיזה באופן שתמשוך את השמן טוב יותר, כדי שיוכל לראות היטב לאורה. כאשר האדם עוסק במלאכה מדוקדקת מסוג זה - בין בפילוי בגדים ובין בקריאה - הוא עלול להגיע להטיית הפתילה כדי לראות טוב יותר, ובכך לגרום לפתילה הבוערת לבעור יפה יותר, שהיא כמובן עבירה בשבת.
"באמת אמרו: החזן רואה היכן התינוקות קוראים":
המשנה ממשיכה בעניין הקריאה לאור הנר וקובעת שכך היא ההלכה. 'חזן' בהקשר זה הוא המלמד האחראי על הילדים: מותר לו להעיף מבט קצר ולראות מהיכן על הילדים הקטנים לקרוא, "אבל הוא לא יקרא" - קריאה ממש בעצמו אינה מותרת לו. הילדים עצמם רשאים לקרוא, שכן אין חשש שישחקו בנר מפני מוראו של המלמד הנמצא עמהם.
"כיוצא בו: לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה":
הדמיון לדינים הקודמים הוא בכך שאף תקנה זו נתקנה כסייג, להרחיק את האדם מן העבירה. זב - גבר שהייתה לו זיבה המטמאת אותו - לא יאכל יחד עם זבה, אישה שהייתה לה זיבה המטמאת אותה, מפני הרגל עבירה, שמא יבואו מתוך כך לידי עבירה. הכוונה היא לבעל ואשתו: כאשר היא זבה - שאינה אלא צורה נוספת של נידה - אסור להם לאכול יחד כדרכם, שמא יבואו להתקרב ולקיים יחסים זה עם זה.
ראוי לדייק: היותו זב אינה רלוונטית כלל לעניין העבירה, שהרי אין עבירה בכך שזב יקיים יחסי אישות. עיקר הדין תלוי בהיותה זבה, והזכרת מצבו שלו באה ללמדנו חידוש: אף שהזב מצוי בדרך כלל במצב של חולי ואינו חש בטוב - מצב שיש בו לכאורה טעם לומר שלא יבואו מתוך כך לידי יחסי אישות - אף על פי כן נשאר הסייג במקומו, ואין מתירים להם לאכול יחד כדרכם.
לסיכום: במשנה זו למדנו ארבעה סייגים: החייט והלבלר שאינם יוצאים במחט ובקולמוס סמוך לחשכה, שמא יבואו להוציאם בשבת; איסור פילוי הכלים והקריאה לאור הנר, שמא יטה את הפתילה; היתר החזן להביט בלבד היכן התינוקות קוראים ולא לקרוא בעצמו; והסייג של "לא יאכל הזב עם הזבה" מפני הרגל עבירה - סייג העומד במקומו אף כשנראה שאין מקום לחשש.