שבת, פרק ג', משנה ג'. משנה זו עוסקת בבישול שאינו נעשה על גבי האש עצמה, אלא באמצעות דברים שהתחממו - בין מחומה של האש ובין מחומה של השמש.
תולדות האור - ביצה בצד המיחם:
המשנה קובעת: "אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל" - אסור להניח ביצה בסמוך למיחם של מים חמים שהתחמם על גבי האש. אף לאחר שהורידוהו מן האש נשאר המיחם חם מאוד למשך זמן רב, והמניח ביצה בצדו גורם לבישולה החלקי ('גלגול' - הכנה כעין ביצה רכה). אף שאין זו האש עצמה, אלא מה שנקרא 'תולדות האור' - דבר שהתחמם כתוצאה מחום האש - הדבר אסור.
תולדות החמה - הפקעת ביצה בסודרין:
עוד שנינו: "ולא יפקיענה בסודרין" - אין לשבור את הביצה לתוך מטפחת שהתחממה בשמש, שהחום שבה יבשל אותה. יש המפרשים שאין הכוונה לשבירת הביצה, אלא לעטיפתה במטפחת החמה כדי שתתחמם מחומה. (כביטוי המוכר על יום חם במיוחד, שבו 'אפשר לטגן ביצה על המדרכה' - ואף אם אין מגיעים לכדי טיגון, בוודאי מגיעים לכדי חימום.)
ומדוע נאסר הדבר? אמרו חכמים שאף על פי שמותר לחמם דברים בשמש עצמה, שהרי ניכר וברור שאין זה בישול באש, אסרו לחמם דבר באמצעות פריט שהתחמם מן השמש: משעה שהפריט חם, אין ניכר עוד אם חומו בא מן השמש או מן האש, ומאחר שאין אפשרות להבחין ביניהם - גזרו ואסרו.
"ורבי יוסי מתיר" - רבי יוסי סובר שאכן מבחינים בין דבר שהתחמם בשמש לבין דבר שהתחמם באש, ולפיכך אינו גוזר את הגזרה הקובעת שאין מבחינים בין השניים.
הטמנה בחול ובאבק דרכים:
המשנה ממשיכה: "ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה" - אין להטמין ביצה בחול חם או בעפר הדרכים שהתחמם מאוד, כדי שתיצלה או תתבשל חלקית.
הגמרא מציינת שרבי יוסי אינו חולק במקרה זה, אלא מודה שהדבר אסור, ונחלקו בטעם הדבר:
החול והעפר דומים לאפר חם, ובאפר חם אין להטמין בשבת מפני שהוא אש ממש. ומחמת דמיון זה הודה רבי יוסי שאין לעשות כן.
שמא לא יהיה לו די חול או די עפר, ויבוא לחפור בעפר בפועל - מלאכה האסורה בשבת.
לסיכום: תנא קמא אוסר את הדברים משום 'תולדות החמה' - עצם העובדה שהחפץ התחמם מן השמש יוצרת את הבעיה. רבי יוסי, לעומתו, אינו רואה בכך בעיה, ואת האיסור בחול ובאבק דרכים הוא תולה בטעם אחר: או משום החשש שיחליף בין החול לאפר חם, שהוא אש ממש ובעיית בישול בשבת, או משום שמא יבוא לחפור עוד עפר אם לא יהיה לו די.