שבת, פרק י"ב, משנה ג'. משנה זו עוסקת במלאכת הכתיבה בשבת ובשיעור המחייב שבה: כתיבת שתי אותיות.
הכותב שתי אותיות - חייב, ובכלל זה:
"בין בימינו בין בשמאלו" - מדובר במי שיכול לכתוב בשתי ידיו, ולפיכך אין הבדל אם כתב בימין או בשמאל.
אותה אות פעמיים - כגון שני אלפי"ן או שתי בתי"ן. ויש המבינים שמדובר דווקא בשתי אותיות המרכיבות מילה, כגון "גג" בשני גימ"לין, או "וו".
שתי אותיות שונות - אף שאין אלו שתי אותיות זהות, חייב.
שני סוגי דיו - אף אם נכתבו שתי האותיות בשני מיני דיו שונים.
בכל לשון - החיוב אינו תלוי בשפה שבה נכתבו, ובלבד שכתב שתי אותיות.
שיטת רבי יוסי - די בסימנים:
רבי יוסי סובר כי החיוב על כתיבת שתי אותיות מבוסס על עצם עניין הכתיבה - עשיית סימן, ולאו דווקא אות ממש. אף העושה שני סימנים המכוונים זה כנגד זה - חייב. יסוד הדבר במלאכת המשכן: על הקרשים היו רגילים לרשום אותיות או צורות, כדי לדעת איזה קרש עומד ליד חברו.
הדבר דומה לסוכה שלוחותיה ממוספרים, שמתוך המספרים יודעים איזה לוח בא בצד חברו. במשכן הקפידו לשמור על סדר הקרשים ולהעמיד כל קרש במקומו הקבוע, ולשם כך סימנו כל שני קרשים הסמוכים זה לזה באותה אות או באותו סימן. מכאן שדי בסימן בלבד, ואין הכרח שתהיה זו אות ממש - כדברי רבי יוסי.
שיטת רבי - שם קטן משם גדול:
רבי מוסיף שאף הכותב שם קטן שהוא חלק משם גדול ממנו - חייב: אדם שכוונתו הייתה לכתוב את השם הגדול, ומחמת שנפסק באמצע (כגון שהופרע) לא עלה בידו אלא השם הקטן. ולדוגמה:
"שם" מתוך "שמעון" - התכוון לכתוב "שמעון", נעצר, ולא נותרה בידו אלא המילה "שם".
"שם" מתוך "שמואל" - וכן הדין אם התכוון לכתוב "שמואל", ולא יצאו מתחת ידו אלא שתי האותיות הראשונות.
"נח" מתוך "נחור" - התכוון לכתוב "נחור", ולא כתב אלא נו"ן חי"ת.
"דן" מתוך "דניאל".
"גד" מתוך "גדיאל".
בכל אלו חייב, שכן אף השם הקטן שם הוא בפני עצמו והוא מורכב משתי אותיות, ולפיכך מתחייב עליו, אף שכוונתו המקורית הייתה לכתוב את השם הגדול.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי שיעור מלאכת הכתיבה הוא שתי אותיות - בימין או בשמאל, באותה אות או בשתי אותיות שונות, בשני מיני דיו ובכל לשון. רבי יוסי מלמד שדי אף בשני סימנים, כדרך שסימנו את קרשי המשכן כדי להעמיד כל קרש במקומו; ורבי מוסיף שאף הכותב שם קטן מתוך כוונה לכתוב שם גדול - חייב, שהרי השם הקטן שם שלם הוא בן שתי אותיות.