שבת, פרק י', משנה ג'. משנה זו דנה באופן ובדרך שבה מוציא אדם מרשות היחיד לרשות הרבים, ובהבחנה שבין הוצאה כדרך המוציאים לבין הוצאה בדרך משונה.
לשון המשנה - אופני ההוצאה שחייבים עליהם:
"המוציא בין בימינו בין בשמאלו, בתוך חיקו או על כתפו - חייב". ואלו הם הפרטים:
"בין בימינו בין בשמאלו" - המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים בידו הימנית או בידו השמאלית. הגמרא מסיקה שמדובר במי ששולט בשתי ידיו.
"בתוך חיקו" - המוציא בחיבוקו.
"על כתפו" - נשיאה על הכתף.
"שכן משא בני קהת":
באשר לנשיאה על הכתף, מבארת המשנה כי היסוד לכך הוא נשיאתם של בני קהת: זו הייתה הדרך שבה נשאו את הכלים ואת כלי המשכן במדבר - על כתפיהם. מכאן מקורה של מלאכת ההוצאה, שהרי מלאכה זו נעשתה בבניית המשכן ומשום כך נאסרה בשבת. ומכאן אינדיקציה שנשיאה על הכתף אכן נחשבת דרך נשיאה רגילה.
אופני ההוצאה שפטורים עליהם:
"לאחר ידו" - על גב ידו. 'כלאחר יד' הוא מונח שאנו משתמשים בו באופן כללי לכל דרך משונה של עשיית מלאכה.
"ברגלו" - הנושא על רגלו.
"בפיו" - בתוך פיו.
"ובמרפקו" - בכיפוף המרפק.
"באזנו" - בתוך אוזנו.
"ובשערו" - בתוך שערותיו.
"ובפונדתו ופיה למטה" - חגורת כסף שפתחה מופנה כלפי מטה במקום כלפי מעלה, כך שהדברים עלולים ליפול ממנה. אין זו הדרך הרגילה לשאת בה.
"בין פונדתו לחלוקו" - בין בגדו התחתון לחולצתו.
"ובשפת חלוקו" - במכפלת בגדו.
"במנעלו, בסנדלו" - בתוך נעלו או בתוך סנדלו.
בכל אותם מקרים פטור הנושא, וטעמו של דבר מפורש במשנה: "שלא הוציא כדרך המוציאין" - לא הוציא ולא נשא בצורה שבה בני אדם מוציאים ונושאים דברים בדרך כלל. משאין זו הדרך הרגילה, אין כאן עבירה מן התורה אלא איסור מדרבנן בלבד.
לסיכום: המשנה מבחינה בין הוצאה כדרך המוציאים - ביד ימין או שמאל, בחיק או על הכתף (כמשא בני קהת במשכן), שעליה חייב - לבין הוצאה בדרך משונה, כגון לאחר יד, ברגל, בפה, במרפק, באוזן, בשיער, בפונדה שפיה למטה, בין הפונדה לחלוק, בשפת החלוק, במנעל ובסנדל, שעליה פטור מן התורה ואינה אלא איסור דרבנן.