שבת, משנה ג'. משנה זו דנה כיצד יש להתייחס לפריטים שונים המונחים על השולחן ואשר ראויים למאכל בהמה, ומהו דינם לעניין מוקצה וטלטול בשבת.
עצמות וקליפות:
נאמר שמותר להגביה ולסלק מן השולחן "עצמות וקליפות". מדובר בעצמות הראויות למאכל כלבים, ולפיכך יש להן מעמד של מאכל בהמה, וכן בקליפות הנאכלות אף הן על ידי בעלי חיים. משום כך מותר לסלקן ישירות, ואין הן מוקצה.
ובית שמאי אומרים כי יש ליטול את השולחן כולו, להטותו על צידו ולנער ממנו את הפריטים הללו, אך אין לטלטלם ישירות. לשיטתו פריטים אלו נחשבים מוקצה, ואין לטלטלם בידיים, אך על ידי טלטול השולחן הדבר מותר.
יש המבינים שהמשנה עוסקת בדברים שאינם ראויים למאכל בהמה, ונחלקו בהם: דעה אחת סוברת שסוג זה של מוקצה אינו אסור, ובית שמאי סוברים שהוא אסור. ראוי לציין כי בגמרא הגרסה בשמות החולקים הפוכה: בית שמאי הם האומרים שיש להגביה את השולחן ולא את הדברים, ואילו בית הלל מתירים לטלטלם ישירות.
המשנה ממשיכה ומונה דברים נוספים שמותר לסלקם מן השולחן, לפי שאינם מוקצה ודינם כראויים למאכל בהמה:
חתיכות ופירורי לחם שיש בהם פחות מכשיעור כזית.
קליפות של מין מסוים של קטנית.
קליפות של עדשים.
הספוג ואיסור סחיטה:
מכאן עוברת המשנה לסוג אחר של חפץ, ולעניין הסחיטה בשבת. מדובר בספוג רטוב:
ספוג שיש לו בית אחיזה של עור: מותר לספוג בו דברים - לא לסחטו, אלא לספוג בו בלבד - שכן הנגיעה בו באמצעות בית האחיזה אינה גורמת לסחיטת נוזל.
ספוג שאין לו בית אחיזה של עור: אין לספוג בו, שכן מעצם טבעו, עצם הנגיעה בו, הזזתו או הספיגה בו מביאות לסחיטת נוזל ממנו.
עוד אומרת המשנה כי בין שיש לו בית יד ובין שאין לו בית יד, אם הוא יבש - מותר לטלטלו בשבת, שכן יש לו דין של כלי.
אף על פי כן, הספוג עצמו אינו מקבל טומאה. אין זאת משום שאינו כלי, אלא משום שהחומר שממנו הוא עשוי אינו נמנה עם החומרים המקבלים טומאה.