שבת, משנה ג'. בפרק י"ג, במשנה ג', למדנו שהמקלקל בשבת - השובר חפץ ועושה מעשה הרסני - פטור. אף על פי כן, לכתחילה עדיין אסור לעשות מעשה של קלקול בשבת. משנתנו באה ללמדנו שכאשר הדבר נעשה לצורך אכילה, הדבר מותר.
שבירת החבית לצורך אכילה:
המשנה קובעת ש"שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות" - מותר לאדם לשבור חבית כדי לאכול את התאנים היבשות המונחות בתוכה. כאשר אין אפשרות לפותחה אלא בשבירה, הרשות בידו לשוברה כדי להגיע אל מה שבתוכה.
תנאי אחד נאמר בדבר: "ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי" - בשעה שהוא שובר את החבית או נוקב בה, אל לו להתכוון לעשיית כלי, דהיינו לתקן את החבית על ידי נקב נאה שישמש להכנסת הדברים ולהוצאתם. כוונה כזו אסורה משום מלאכת מכה בפטיש, שעניינה גמר עשיית הכלי.
ניקוב המגופה - מחלוקת רבי יהודה וחכמים:
המשנה ממשיכה ודנה בניקוב המגופה - המכסה הסוגר את פי החבית. נהגו להניח מכסה על גבי החבית, לעיתים מחומר אחר, ולאוטמו בזפת או בשעווה. כשרצו להוציא יין, היו עושים בו נקב קטן ומטים את החבית כדי לשפוך דרכו.
רבי יהודה אוסר: אין נוקבין את מגופת החבית, שכן עשיית נקב מתוקן במכסה נחשבת תיקון הכלי. לדעתו יש להסיר את המכסה כולו.
וחכמים מתירין: מותר לעשות את הנקב במגופה, משום שאין זו דרך הניקוב הרגילה. אחד הטעמים שמביאים המפרשים: אין אנשים חפצים בנקב בחלקו העליון של הכלי, שכן דברים עלולים ליפול דרכו אל תוך החבית.
"ולא יקבנה מצידה":
אף החכמים המתירים מודים שאין לעשות את הנקב בצידה של המגופה. בצד נוהגים אנשים לנקוב לעיתים קרובות יותר, משום שאין חוששים שם לנפילת דברים פנימה כבנקב שבחלק העליון. משום כך נחשב הדבר לעשיית כלי, ויש בו איסור מכה בפטיש.
חבית שנקבה מבעוד יום:
"ואם היתה נקובה, לא יתן עליה שעווה" - חבית שכבר ניקבה מבעוד יום, לפני שבת, אין נותנים עליה שעווה כדי לסותמה, "מפני שהוא ממרח". מריחת השעווה היא מלאכת ממחק - החלקת חומר - האסורה בשבת.
המעשה שבא לפני רבן יוחנן בן זכאי:
בסיום המשנה מובא מעשה: אמר רבי יהודה, מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב (שם מקום), באדם שמרח שעווה על נקב של חבית בשבת, ואמר: "חוששני לו מחטאת" - חושש אני שמא יתחייב אותו אדם בקרבן חטאת, שכן ייתכן שעבר בשוגג על איסור מן התורה, ועל כך עליו להביא קרבן.
לסיכום: במשנה זו למדנו שמותר לשבור חבית לצורך אכילת הגרוגרות שבתוכה, ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי; עמדנו על מחלוקת רבי יהודה וחכמים בניקוב המגופה, ועל הסכמת הכול שאין לנקבה מצידה משום מכה בפטיש; ולבסוף על איסור נתינת שעווה על נקב שהיה מבעוד יום משום ממרח, ועל המעשה שבא לפני רבן יוחנן בן זכאי, שאמר: "חוששני לו מחטאת".