שבת, פרק ז', משנה ג'. המשנה הראשונה בפרק זה פתחה ב"כלל גדול" - הכלל המשמעותי שבהלכות שבת - ומנתה כללים שונים בהלכות שגגות, באדם העובר על השבת בשוגג. אף משנתנו מביאה כלל, ואף שאינו כלל גדול כקודמו, ניתן לנצלו לגבי מלאכת הוצאה, הוצאת דברים וטלטולם בשבת.
"ועוד כלל אחר אמרו":
כלל נוסף, עיקרון נוסף, אמרו חז"ל בעניין גודלם של הדברים המוצאים: מה נחשב חשוב ומשמעותי די הצורך כדי להתחייב עליו בשבת? הדבר צריך להיות בשיעור שיש לו חשיבות אצל האדם. גרגר עפר בלבד ברור שאין בו משמעות כדי שההוצאה תיחשב מלאכה.
שני התנאים לחיוב חטאת:
"כל הכשר להצניע" - כל דבר שראוי להצניעו, לשומרו ולגונזו לצורך עתידי. אין הכוונה לפריט עצמו בלבד, אלא לכך שזהו סוג הפריט שדרכו של אדם להצניעו. אין זו חתיכת עפר חסרת תועלת, אף שסוגים מסוימים של עפר אכן ממלאים תפקיד ויש בהם שימוש.
"ומצניעין כמוהו" - שהכמות שהוצאה היא הכמות שדרך בני אדם להצניע, כלומר הכמות המשמעותית של אותו דבר.
"והוציאו בשבת - חייב עליו חטאת" - המעביר בשבת סוג זה של דבר ובכמות זו, חייב קרבן חטאת על שחילל את השבת בשוגג.
"וכל שאינו כשר להצניע":
לעומת זאת, דבר שאינו ראוי להצניעו לשימוש מאוחר או לצורך מסוים, "ואין מצניעין כמוהו" - או לחלופין, אף אם הדבר עצמו חשוב אך הכמות אינה משמעותית ואין דרך בני אדם לשמור כמות כזו ממנו - "והוציאו בשבת, אינו חייב אלא המצניעו".
כלומר, היחיד שיתחייב על הוצאת דבר כזה או כמות כזו הוא מי שהצניעו לשימושו האישי. אף שהציבור הרחב אינו משתמש בדבר זה ואינו מעוניין בו, מאחר שהוא עצמו מעוניין בדבר או בכמות זו וייעד אותה להיות משמעותית עבורו, יכול הוא להתחייב עליה.
לסיכום: משנתנו מוסיפה כלל בהלכות הוצאה, ולפיו שיעור החיוב נקבע על פי חשיבות הדבר. דבר שדרך בני אדם להצניעו, ובכמות שדרכם להצניע, המוציאו בשבת חייב חטאת. דבר שאין דרך להצניעו, או כמות שאין דרך להצניעה, אין חיוב על הוצאתו - אלא למי שהצניעו לעצמו וגילה בכך שהדבר חשוב בעיניו.