שבת, פרק י"ד, משנה ג'. משנה זו דנה בדיני נטילת תרופה בשבת.
ביסוד הדברים עומד איסור דרבנן: חכמים אסרו נטילת תרופה בנסיבות רגילות, מחשש שהדבר יוביל לשחיקת סממנים, כלומר לטחינת התרופות או רכיביהן. סמלו של הרוקח הוא המכתש והעלי, שכן כך נעשו התרופות בימי קדם. משום כך אין נוטלים תרופות בשבת, שמא יבוא אדם לשחוק רכיבים שונים ויעבור על מלאכת טוחן, אחת משלושים ותשע המלאכות.
לשון המשנה ופירושה:
"אין אוכלין איזובון" - אין לאכול סוג מסוים של עשב, שהיו נוטלים אותו כדי להיפטר ממין תולעת שהיתה במערכת העיכול. אף שהוא נבלע כדרך מאכל, אסרה אותו המשנה בטעם "לפי שאינו מאכל בריאים" - אין זה דבר הנאכל על ידי אנשים בריאים. מכאן משתמע שאילו היה מאכל הנאכל דרך קבע על ידי בריאים, היה מותר אפילו אם יש בו תועלת רפואית. שכן דבר הנחשב מאכל בריאים דינו כמאכל רגיל לכל דבר, ואף אם יש בו תועלת רפואית - אין הדבר נראה כנטילת תרופה, ולפיכך לא גזרו עליו חכמים.
"אבל אוכל הוא את היוצֵר" - מותר לאכול סוג מסוים של צמח הנקרא יוצֵר, ששימש להיפטר ממין תולעת שנמצאה בכבד, מפני שגם אנשים בריאים אוכלים ממנו.
"ושותה אבוב רועה" - מותר לשתות משקה מסוים, שהיו משרים בו מיני צמחים. משקה זה שימש למי ששתה מים מגולים שמא הטיל בהם נחש ארס, אך מכיוון שגם אנשים בריאים היו שותים אותו, הותרה נטילתו בשבת.
הכלל והיוצאים מן הכלל:
"כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה" - כל מאכל רגיל מותר באכילה אפילו לצורכי רפואה, וכל משקה רגיל מותר בשתייה, מפני שאלו מאכלים ומשקים רגילים.
ומן הכלל הזה יצאו שניים: "חוץ ממי דקלים וכוס עיקרין":
מי דקלים - מים מסוימים היוצאים ממעיין שבין שני דקלים מזוהים.
כוס עיקרין - משקה שהושרו בו שורשים מסוימים.
אף שלעיתים נטלו אותם גם אנשים בריאים, נאסרו השניים מפני שהם נלקחים לרפואת ירקון. מכיוון שניכר בבירור שהאדם סובל מירקון ובאמצעותם הוא מתרפא ממנו, ברור לכל שנטילתם היא לתועלת רפואית.
המשנה ממשיכה: אינו שותה זבל שנעשה כדי לרפא. ואולם אותו זבל עצמו מותר בשתייה כאשר אדם שותה אותו לרוות את צימאונו בלבד, שכן אין הוא נוטלו לצורך רפואי ואין ניכר בו שיש בו תועלת רפואית.
"וסך שמן ורד" - מותר לאדם לסוך את עצמו בשמן מסוים שהושרו בו שורשים. "שלא לרפואה" - כאשר הוא נוטלו שלא לצורך רפואי, מכיוון שכוונתו אינה לרפואה - הדבר מותר בשבת.