שבת, משנה ב'. אנו ממשיכים בהלכות מילה. המשנה פותחת: "עושין כל צרכי מילה בשבת" - ומפרטת אלו דברים נעשים בשבת לצורך המילה. כפי שלמדנו במשנה הקודמת, לדעת רבי עקיבא הותרו דווקא אותן מלאכות שלא ניתן היה לעשותן קודם השבת.
אלו הם צרכי המילה הנעשים בשבת:
חיתוך הערלה - המילה עצמה.
פריעה - משיכת העור הפנימי המכסה את הגיד לאחור.
מציצת הדם.
הנחת רפואות על מקום המילה:
מותר להניח על הפצע אספלנית, שהיא תחבושת מרפא, וכן כמון, שנהגו להניחו לצורכי רפואה. אולם את הכמון יש להכין ולשחוק מערב שבת. ומה הדין אם לא נשחק הכמון קודם השבת? מותר ללועסו בשיניים ולהניחו על הפצע, כלומר לעשות זאת בשינוי.
וכן ביין ושמן המשמשים אף הם לרפואה: אם לא טרפם וערבבם מערב שבת - אף שהיה בידו לעשות כן - אינו רשאי לערבם בשבת. אך רשאי ליתן זה בפני עצמו וזה בפני עצמו לתוך הקערה, ואם נתערבו מאליהם, הרי זה מותר, ודי בכך כשינוי.
החלוק והכריכה:
נהגו לעשות מעין שרוול קטן שהיו מניחים על מקום המילה, כדי לשמור על העור שנמשך לאחור שלא יחזור ויכסה את האבר. שרוול זה אין לעשותו בשבת, ויש להכינו מערב שבת. אך מותר לכרוך סביב הפצע בד או מטלית.
הבאת המטלית בשבת:
לא הכין מטלית מערב שבת ולא הביאה לביתו - מותר לכרוך אותה סביב אצבעו ולהביאה כך, ואפילו מחצר אחרת שאין לו עמה עירוב. דרך רשות הרבים אסור להביאה, אך מחצר לחצר הותר.
וטעם הדבר: איסור ההעברה מחצר לחצר בלא עירוב אינו אלא מדרבנן, ולפיכך התירו להביאה בדרך של לבישה. אין זו לבישה גמורה - שאילו הייתה המטלית נחשבת בגד ממש, היה מותר לצאת בה אף לרשות הרבים. אלא זו לבישה חלקית בלבד, ודי בה להתיר במקום שהאיסור מדרבנן, ולא ברשות הרבים.