לפנינו משנה ב' במסכת שבת, העוסקת בהכנת מזון לבעלי חיים בשבת. העיקרון העולה ממנה: מותר להכין מאכל עבור הבהמה בשבת, אך אך ורק כמידת הצורך - כדי שיהיה ראוי לה לאכילה. כל טיפול נוסף מעבר לכך נחשב טרחה יתרה, שאין להטריח בה בשבת.
ההכנות המותרות:
"מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה" - מותר להתיר בשבת את אגודות הקש הקשורות המונחות לפני הבהמה. כל עוד הן קשורות אין הן נחשבות ראויות לאכילה, ולפיכך הותרה התרת הקשרים כדי להכשירן למאכל.
"ומפספסין את הכיפין" - כיפין הן ענפי ארז, הראויים אף הם למאכל בהמה. אולם כדי להכשירם לאכילה יש לפספסם - לפזרם ולפרקם לפני הבהמה, ורק בדרך זו הם נעשים ראויים לה.
"אבל לא את הזירין":
הזירין דומים לפקיעי העמיר, אלא שהפקיעין קשורים בשני קשרים בלבד ואילו הזירין קשורים בשלושה קשרים, בהידוק רב יותר. משום כך ניתן היה לחשוב שיהיה מותר לפספסם - לפרקם ולהזיזם כדי להכשירם לאכילת הבהמה. מלמדת המשנה שאין הדבר כן: אף שהם קשורים בהידוק רב יותר, די בהתרת הקשר כדי שיהיו ראויים לאכילה, ואין הם נזקקים לפספוס כדרך שנזקקו לו הכיפין.
"אין מרסקין":
המשנה ממשיכה ומונה מאכלים שאין לרסקם לפני הבהמה:
"לא את השחת" - תבואה שלא הבשילה עדיין כל צורכה והיא משמשת מאכל לבהמה; אין רשות לרסקה.
"ולא את החרובין לפני בהמה" - אף את החרובים אין מרסקים לפני הבהמה, שכן הם נחשבים מאכל אף בלא ריסוק.
"בין דקה בין גסה" - בין בהמה קטנה ובין בהמה גדולה, כל אחת מהן מסוגלת לאכול מאכלים אלו אף בלא ריסוק, ואין הריסוק אלא טרחה מיותרת.
"רבי יהודה מתיר בחרובין לדקה":
רבי יהודה חולק וסובר כי חרובים המיועדים לבהמה דקה מותר לחתוך, משום שאינם ראויים לאכילתה: שיניה קטנות יותר, ואין היא מסוגלת לפרק את המזון אלא אם כן פורק עבורה מראש.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי כל הכנה ההופכת את המאכל לראוי לבהמה מותרת בשבת - התרת פקיעי עמיר ופספוס הכיפין; ואילו כל טיפול שאינו נחוץ להכשרת המאכל אסור משום טרחה - הזירין, שדי בהתרתם, וכן ריסוק השחת והחרובין, הראויים לאכילה כמות שהם, בין לדקה ובין לגסה. רבי יהודה חולק ומתיר את חיתוך החרובין עבור בהמה דקה, שאין ביכולתה לאכלם בלא כן.