שבת, פרק י"ב, משנה ב'. המשנה עוסקת במלאכות הנעשות בשדה ובאילן, ובשיעורים המחייבים בכל אחת מהן.
ארבע המלאכות הפותחות את המשנה:
"החורש" - החורש שדה, שהרי בחרישתו הוא משפר את השדה.
"המנקש" - המנכש את השדה ומוציא ממנו את העשבים.
"והמקרסם" - החותך מן העץ את הענפים היבשים.
"והמזרד" - המוריד מן העץ את הענפים הרעננים יותר, גוזם את העץ לשם שיפורו.
בכל אלו השיעור הוא "כל שהוא" - אפילו בכמות הקטנה ביותר חייב. הדבר תלוי בתרחיש: או שחיובו בא משום שיפור השדה, או משום זורע - שיפור צמיחתו של דבר חי, של העץ.
"המלקט עצים":
"אם לתקן" - אם מלקט את העצים מן השדה כדי לשפרו, שלא יהיו בו ענפים מפוזרים - שיעורו "כל שהוא", שכן חיובו במקרה זה משום חורש, משום שיפור השדה, ששיעורו אפילו בכמות הקטנה ביותר.
"אם להסק" - אם מטרתו בליקוט העצים היא לצורך הבערה, שברצונו להשתמש בהם כדלק - שיעורו "כדי לבשל ביצה קלה": כמות דלק המספיקה לבישולה של ביצה קלה להתבשל, היא ביצת התרנגולת, ובשיעור גודל של גרוגרת. זוהי הכמות הראויה שיתחייב עליה, מאחר שליקט את העצים לצורך דלק.
"המלקט עשבים":
"אם לתקן" - אם מלקט עשבים סתמיים שבשדה כדי לשפר את השדה עצמו - שיעורו "כל שהוא", שאף זה סוג של חורש, ששיעורו בכל שהוא.
"אם לבהמה" - אם מלקטם כדי להאכיל בהם את הבהמה - שיעורו "כמלוא פי הגדי", כמות המספיקה למלא את פיו של גדי, כפי שכבר למדנו במסכת שזהו השיעור לאכילת עשב.
מהו החיוב מצד מלאכות שבת בליקוט זה?
החיוב הוא משום מעמר - איסוף דברים ממקום גידולם וריכוז התוצרת יחד למקום אחד. זהו עניינו של מעמר, והשיעור לחיוב בו הוא כמלוא פי הגדי, כמות המספיקה למלא את פיו של הגדי.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי החורש, המנקש, המקרסם והמזרד חייבים בכל שהוא, בין משום שיפור השדה ובין משום זורע. במלקט עצים ובמלקט עשבים הכול תלוי בכוונתו: אם לתקן את השדה - שיעורו כל שהוא, משום חורש; אם להסק - כדי לבשל ביצה קלה בשיעור גרוגרת; ואם להאכיל את הבהמה - כמלוא פי הגדי, וחיובו משום מעמר.