שבת, פרק י"א, משנה ב'. לפי חלק מן הגרסאות פותחת המשנה במילה "כיצד", ולפי גרסה זו היא מהווה המשך למשנה הקודמת, שבה נחלקו רבי עקיבא וחכמים במקרה שרשות הרבים מפרידה בין שתי רשויות היחיד: האם חייב המעביר חפץ מרשות היחיד האחת לרשות היחיד השנייה דרך אווירה של רשות הרבים.
אלא שקושי עולה מכך שהמשנה שלפנינו עוסקת בהעברה למעלה מעשרה טפחים, וכפי שהזכרנו במשנה הקודמת, אף רבי עקיבא מודה שלמעלה מעשרה טפחים אין חיוב. לפיכך, לגרסת הירושלמי אין גורסים כאן "כיצד", ומדובר במקרה חדש ועצמאי.
שתי גזוזטראות זו כנגד זו:
המשנה אומרת: "שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים" - שתי מרפסות הניצבות זו מול זו מעל רשות הרבים. כלומר, דרך ראשית מרכזית עוברת באמצע, ומשני צדיה בולטות המרפסות, שהן רשויות היחיד המצויות מעל רשות הרבים.
במקרה זה, "המושיט והזורק מזו לזו - פטור": בין המושיט חפץ ממרפסת אחת לחברתה ובין הזורק אותו - פטור, שכן מדובר בהעברה למעלה מעשרה טפחים.
היו שתיהן בדיוטא אחת:
יוצא מן הכלל הוא כאשר שתי המרפסות נמצאות באותו צד של רשות הרבים - "בדיוטא אחת", היינו באותה קומה ובאותו בניין. במקרה כזה המושיט חייב והזורק פטור: המושיט חפץ ממרפסת אחת לשנייה חייב משום הוצאה, ואילו הזורק פטור.
המקור בעבודת הלויים:
מדוע נקבע דין יוצא דופן זה? משום "שכך היתה עבודת הלויים" - כך נהגו הלויים בעבודתם במדבר, כאשר נשאו את קרשי המשכן והעבירום מעגלה לעגלה. כל עגלה היתה רשות היחיד, ורשות הרבים הפרידה ביניהן, והעגלות עמדו זו לפני זו לאורך הדרך - הרי הן כשתי מרפסות שבאותו צד של הרחוב.
וכלשון המשנה: "שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים - מושיטין הקרשים מזו לזו, אבל לא זורקין". מאחר שההעברה מחקה את שנעשה במדבר, יש בה חיוב אף שהיא למעלה מעשרה טפחים; אך החיוב הוא דווקא באופן שנעשה במדבר - בהושטה ולא בזריקה, שהרי הלויים לא זרקו את הקרשים זה לזה.
חוליות הבור והסלע:
המשנה ממשיכה: "חוליות הבור והסלע שהן גבוהין עשרה ורחבן ארבעה" - שפה המקיפה בור או חפירה, וכן סלע, שגובהם עשרה טפחים ורוחבם ארבעה טפחים, הרי הם רשות היחיד.
"הנוטל מהן והנותן על גבן - חייב" - הנוטל מעל גביהם ומניח ברשות הרבים, וכן הנוטל מרשות הרבים ומניח על גביהם, חייב, שכן אלו רשות היחיד.
"פחות מכן - פטור" - אם אין בהם השיעורים הללו, פטור, שאין זו רשות היחיד אלא כרמלית, ומן התורה מותר לטלטל מרשות הרבים לכרמלית ובחזרה.
מדוע הזכירה המשנה את חוליות הבור, ומה עניינו של הבור כאן? לכאורה די בכך שהשפה עצמה רחבה ארבעה טפחים וגבוהה עשרה. אלא שהגמרא מבארת כי מדובר בשפה שאין בה כשלעצמה עשרה טפחים, והיא משלימה לעשרה רק בצירוף עומק חלל הבור. השניים מצטרפים יחד לעשות את השפה רשות היחיד, ולפיכך יש בה חיוב בשבת.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין שתי הגזוזטראות: זו כנגד זו מעברי רשות הרבים - המושיט והזורק פטורים, מפני שההעברה למעלה מעשרה טפחים; ואילו כששתיהן בדיוטא אחת - המושיט חייב והזורק פטור, כעבודת הלויים שהושיטו את הקרשים מעגלה לעגלה ולא זרקום. עוד למדנו בדין חוליות הבור והסלע, שהגבוהים עשרה ורחבים ארבעה הרי הם רשות היחיד ויש בהם חיוב, ופחות מכן פטור מדין כרמלית, וכי עומק חלל הבור מצטרף לגובה השפה להשלימה לעשרה טפחים.