שבת, פרק ט', משנה ב'. משנה זו ממשיכה במהלך הצדדי שבפרק, המביא מקורות מן הכתוב - פסוקים שונים - להלכות שונות.
"מנין לספינה שהיא טהורה":
המשנה שואלת: "מנין לספינה שהיא טהורה?" - כיצד אנו יודעים שאין הספינה מקבלת טומאה כלל? "שנאמר: 'דרך אנייה בלב ים'" - דרכה של הספינה בלב הים, ומכאן דורשים שהספינה נדונה כים עצמו: כשם שהים אינו מקבל טומאה, כך אין הספינה מקבלת טומאה.
הגמרא מציינת כי לכאורה אין צורך בפסוק זה. שהרי ספינה היא בדרך כלל גדולה מאוד, וההלכה בכלי עץ - שהוקשו לשק, המיועד לשאת את תכולתו - היא שכלי גדול כל כך שאין אפשרות לשאתו כשהוא מלא, אינו מקבל טומאה מלכתחילה.
באיזו ספינה, אם כן, עוסקת המשנה? שני אופנים:
ספינה של חרס: כלי חרס אינם בכלל ההיקש לשק, ואין ההלכה האמורה חלה עליהם. לפיכך ספינת חרס הייתה מקבלת טומאה, אלמלא לימדנו הפסוק "דרך אנייה בלב ים".
ספינת הירדן: סירה קטנה מאוד ששימשה בנהר הירדן, שהוא נהר קטן. מאחר שהיא קטנה, אף שעשויה עץ הייתה מקבלת טומאה, אלמלא אותו פסוק עצמו.
הלכות כלאיים - הערוגה:
המשנה ממשיכה בהלכות כלאיים, שלפיהן אסור לזרוע יחד מיני ירקות שונים, ואם הם מופרדים בצורה מסוימת - מותר. ושואלת: "מנין לערוגה שהיא שישה על שישה טפחים, שזורעין בתוכה חמישה זרעונין - ארבעה בארבע רוחות הערוגה ואחד באמצע?" כלומר, בערוגה שגודלה שישה טפחים על שישה טפחים מותר לזרוע חמישה מינים שונים: ארבעה בארבע קצוות הערוגה, ואחד באמצעיתה.
המקור מן הכתוב:
"שנאמר: 'כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח'" - כל אחת מן המילים שבפסוק מתייחסת למין נוסף:
"תוציא" - מין ראשון.
"צמחה" - מין שני.
"זרועיה" - שניים נוספים, שלישי ורביעי. וכלשון המשנה: "זרע לא נאמר אלא זרועיה" - אין הכתוב נוקט לשון יחיד אלא לשון רבים, ומכאן שהכוונה לשני זרעים.
"תצמיח" - המין החמישי.
מכאן הרמז לכך שניתן לזרוע חמישה מיני זרעים שונים בערוגה אחת של שישה טפחים על שישה טפחים.
בדרך כלל נדרש מרחק של טפח וחצי לפחות בין ירק לירק. משנתנו עוסקת במצב שבו אף אם היו המינים רחוקים זה מזה טפח וחצי, לא היינו מתירים יותר מחמישה. שכן משעה שיש בערוגה יותר מחמישה מינים, נראה הדבר כתערובת גדולה וכמראה של כלאיים, ולפיכך אסור מטעם מראית עין - אף על פי שכלאיים מן התורה אינם אלא בזריעת הזרעים יחד ממש.