פרק ד' במשנת שבת נחתם במשנה השנייה, העוסקת אף היא בדיני הטמנה - בידוד הקדירה לשמירת חומה - אלא שהיא פותחת את דבריה דווקא מזווית של דיני מוקצה.
שני חומרי בידוד ושני דינים:
"טומנין בשלחין, ומטלטלין אותן" - שלחין הם עורות של בהמות. מותר להטמין בהם את הקדירות החמות לפני שבת, משום שאינם מוסיפים הבל; ואף מותר לטלטלם בשבת, שכן אינם מוקצה - היו רגילים להשתמש בהם ככלי, כמרבד להישען ולהתרווח עליו.
"בגיזי צמר, ואין מטלטלין אותן" - גיזות הצמר של הכבשים אף הן אינן מוסיפות הבל, ולפיכך מותר להטמין בהן; אך אין מטלטלין אותן בשבת, שכן הן מוקצה - עומדות הן לצורכי טוויה ואריגה, לעשיית בד מהן.
"כיצד הוא עושה? נוטל את הכיסוי והן נופלות":
אדם המבקש להטמין בגיזי צמר, אף שהן מוקצה, מטמין בהן לפני שבת - שהרי אין מוקצה קודם כניסת השבת. בשבת, כשהוא רוצה להוציא את המאכל, הוא מסיר את כיסוי הקדירה, וגיזי הצמר נופלות מעצמן לצדדים.
שני חידושים נלמדים מכאן:
טלטול מן הצד: אף שהזזת הגיזות נעשית בעקיפין, בדרך הנקראת 'טלטול מן הצד', הדבר מותר.
בסיס לדבר האסור: אין אומרים שכיסוי הקדירה, המכוסה בגיזי צמר שהם מוקצה, נאסר בטלטול משום שהוא 'בסיס לדבר האסור' - דבר המשמש בסיס לחפץ שאסור לטלטלו, כפי שנתבאר בפרק השלישי. מושג זה אינו רלוונטי כאן, שכן הגיזות אינן מונחות על הכיסוי כדי שיישאו אותן, אלא הכיסוי מונח לצורך כיסוי הקדירה - וזהו בדיוק ההפך.
כיצד מוציאים את הקדירה מתוך הקופה:
הקדירה מונחת במרכזה של קופה - תיבה - המלאה גיזי צמר מכל עבריה, ובכך נחלקו התנאים:
רבי אלעזר בן עזריה אומר: "קופה - מטה על צדה ונוטל" - לאחר הסרת הכיסוי מטה את הקופה על צדה ונוטל מן המאכל, ואת השאר יכול להשאיר במקומו לסעודה מאוחרת יותר. אך אין להוציא את הקדירה מן הגיזין, "שמא ייטול ואינו יכול להחזיר" - שכן משתוצא הקדירה עלולות הגיזות ליפול אל תוך החלל שנתפנה, ולא יוכל להחזירה בלי להכניס את ידו ולהזיז את הגיזות בטלטול ישיר של מוקצה.
וחכמים אומרים: "נוטל ומחזיר" - אין חוששים לחשש זה, ומותר להוציא את הקדירה. ואף חכמים מודים שאם התמוטטו הגיזות אל תוך החלל שבו הייתה הקדירה מונחת, שוב אין להחזירה, שהרי אין לטלטל מוקצה בטלטול ישיר.
"לא כיסהו מבעוד יום - לא יכסנו משתחשך":
זהו הדין הכללי של עשיית הטמנה בשבת: מי שלא כיסה את הקדירה לפני שבת, אינו רשאי לכסותה לאחר שחשך ונכנסה השבת. איסור זה חל אף בדבר שאינו מוסיף הבל, מפני החשש שבשעה שיבוא להטמין ימצא שהקדירה נצטננה, ויבוא לחממה בשבת. כל זה כשלא כיסה מבעוד יום; אך המחזיר את הקדירה למצב ההטמנה שבו הייתה, כפי שנתבאר במשנה הקודמת, רשאי לעשות כן.
"כיסהו ונתגלה - מותר לכסותו":
מי שכיסה את הקדירה מבעוד יום ולאחר מכן נתגלתה, מותר לו לחזור ולכסותה.
הטמנה לשמירת הקור:
לסיום מזכירה המשנה את עטיפת דבר שאינו חם, שכל מטרתה לשמור על קרירותו: "ממלא את הקיתון ונותן לתחת הכר או תחת הכסת" - ממלא כלי במים ומניחו תחת הכר או השמיכה כדי שיישמר במצבו הקר, ואין בכך משום איסור הטמנה, שלא גזרו חכמים גזירה בדבר כזה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את החילוק בין שלחין, שמותר להטמין בהם וגם לטלטלם, ובין גיזי צמר, שמותר להטמין בהם אך אסורים בטלטול משום מוקצה; את היתר סילוקן בדרך 'טלטול מן הצד' ואת הטעם שאין הכיסוי נעשה 'בסיס לדבר האסור'; את מחלוקת רבי אלעזר בן עזריה וחכמים בהוצאת הקדירה מן הקופה; את האיסור להטמין לכתחילה משתחשך לעומת ההיתר לחזור ולכסות; ולבסוף - שאין דיני הטמנה נאמרו בעטיפה שכל תכליתה שמירת הקור. בזאת נשלם פרק ד'.