שבת, פרק א' משנה ב'. משנה זו מהווה סטייה מסוימת מהלכות שבת, והיא דנה בפעולות שאסור לאדם להתעסק בהן קודם תפילת מנחה - לאחר שהגיע זמן מנחה, ואף חצי שעה קודם שהגיע זמנה - מחשש שמא יימשך בעיסוקו, יעבור זמן התפילה ולא יתפלל מנחה. הטעם שהמשנה מובאת כאן הוא שהמשנה הבאה (משנה ג') דנה ברעיון דומה: אדם אינו רשאי לעשות דברים מסוימים מחשש שמא ישכח ויוציא דבר מה בשבת. בשני המקרים יסוד אחד: החשש שמא יתעסק וישכח.
הגדרת הזמן:
המשנה פותחת: "לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה". 'מנחה' כאן היא מנחה גדולה - משש שעות ומחצה ואילך, שהוא הזמן הראשון שבו רשאי אדם להתפלל מנחה. 'סמוך למנחה' פירושו חצי שעה קודם לכן, דהיינו למעשה מחצות היום ההלכתי ואילך.
הפעולות האסורות סמוך למנחה:
"לא ישב אדם לפני הספר" - לא יישב אדם להסתפר עד שיתפלל. לכאורה מה עלול להשתבש בפרק זמן ארוך כל כך? מבארת הגמרא שהמספריים עלולים להישבר, ויהיה צורך לתקנם, והתהליך עלול להסתבך הרבה מעבר למשוער.
"לא יכנס אדם למרחץ" - לא ייכנס לבית המרחץ בטרם התפלל מנחה. גם כאן מאותו טעם: אדם עלול להסתבך, ואף להתעלף בבית המרחץ מחמת החום וכיוצא בזה.
"ולא לבורסקי" - אסור לו להיכנס לבית עיבוד העורות כדי לעבד את העור, שמא יימצא פגם בתהליך העיבוד ויידרש להתחיל את המלאכה מחדש, דבר העלול להסתבך ולארוך זמן רב.
"ולא לאכול" - אסור לו להתחיל בסעודת קבע, שהיא עלולה להימשך זמן רב.
"ולא לדין" - דיין בבית דין לא יפתח בדיון בדין.
"ואם התחילו - אין מפסיקין":
בכל המקרים הללו, אם עבר והתחיל - אף שלא היה רשאי לעשות כן - אינו נדרש להפסיק את עיסוקו כדי להתפלל, כל עוד נותר זמן ממשי לתפילה. אם אין די זמן שנותר, חייב להפסיק ולהתפלל. אך בדיעבד, כל עוד נשאר זמן, רשאי הוא להמשיך בפעילותו ובלבד שיסיים בתפילה.
מהי 'התחלה' בכל אחת מהפעולות?
תספורת: משעה שהספר פורש את היריעה המגינה סביב המסתפר.
מרחץ: משעה שהאדם מסיר את הבגד האחרון קודם כניסתו למרחץ, ולדעה אחרת אף מהסרת הבגד הראשון.
בורסקי: משעה שלובש את סינר העיבוד, בגדי המגן הדרושים לו במלאכה.
סעודה: משעה שנוטל את ידיו.
דין: משעה שהדיינים מתעטפים בטליתותיהם. ואם כבר היו עסוקים בדיון קודם לכן והיו עטופים בטליתות, ההתחלה נמנית מן הרגע שבעלי הדין פותחים בהצגת טענותיהם.
"מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה":
המשנה מסיימת בדבר הנשמע דומה לתחילתה, אך למעשה מדובר במקרה שונה לחלוטין: מפסיקין כדי לקרוא קריאת שמע, שהיא מן התורה, ואין מפסיקין כדי להתפלל תפילה, היינו שמונה עשרה. למה מתייחסים הדברים? מבארת הגמרא שמדובר בתרחיש חריג ביותר - באנשים שתורתם אומנותם, שכל עיסוקם בתורה, כרבי שמעון בר יוחאי וחבריו שהיו לומדים תורה ברציפות ללא הפסק כלל. במצב כזה הותר להם לדלג על התפילה, ובלבד שיקיימו את חובת קריאת שמע שמן התורה. לפיכך: "מפסיקין לקרוא קריאת שמע" - היו מפסיקים לקריאת שמע בלבד, "ואין מפסיקין לתפילה" - ולא היו מפסיקים לשמונה עשרה. ואולם זהו מצב יוצא דופן, שאינו רלוונטי למעשה לאיש מבני דורנו.