שבת, פרק כ"ג, משנה ב'. המשנה פותחת בדין מניית האורחים והמנות: "מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו, אבל לא מן הכתב". מותר לאדם למנות בשבת את אורחיו ואת המנות שבתפריטו בעל פה, אך אין הוא רשאי לקרוא זאת מתוך הכתב - לא את רשימת האורחים ולא את פירוט המנות.
שתי סיבות ניתנות לכך בגמרא:
החשש שמא ימחק אחד משמות האורחים או אחד מפרטי התפריט מן הרשימה.
החשש שמא יתרגל לקרוא בשבת ב'שטרי הדיוטות', דהיינו מסמכים העוסקים בעסקים וכדומה. משום כך אסרו אף קריאת תפריט או רשימת אורחים, שמא תביא את האדם לקרוא מסמכים עסקיים.
הטלת גורל על השולחן:
המשנה ממשיכה: "מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן" - מותר לאדם להטיל גורל עם בניו ועם בני ביתו על המנות המונחות על שולחנו. עם אחרים, זרים שאינם מבני הבית, הדבר אסור, מחשש שמא יבוא הדבר לידי מדידת המנות, ואין מודדין בשבת אלא לצורך מצווה. אך עם בני ביתו, שאין אדם מקפיד עמם, אין חשש שיגיע למדידה.
על כך מוסיפה המשנה סייג: "ובלבד שלא יתכוון לעשות מנה גדולה כנגד קטנה". כאשר יש מנות גדולות ומנות קטנות, והגורל קובע מי יזכה בגדולה ומי יסתפק בקטנה, יש בכך מעין הימור, והדבר אסור.
הגמרא מבהירה כיצד יש לקרוא את המשנה: עם בני הבית מותר להטיל גורל אפילו כשמנה אחת גדולה וחברתה קטנה, שכן בני הבית אינם מקפידים זה על זה בגודלי המנות. הסייג האוסר מנה גדולה כנגד קטנה נאמר דווקא ביחס לאחרים. נמצא שכוונת המשנה היא: מותר להטיל גורל עם בני ביתו על השולחן בשבת, אבל לא עם אחרים.
הטלת גורל בימות החול - דין אסמכתא:
כל האמור אמור בשבת. בימות החול מותר להטיל גורל על אוכל אף עם אחרים, ובלבד שלא תהיה מנה אחת גדולה וחברתה קטנה, שכן זו צורה של הימור, ואף בימות החול אין הדבר מותר. טעם הדבר הוא מה שידוע בלשון הגמרא כאסמכתא: אין המהמר גומר בדעתו להקנות את מה שהניח בהתערבות, משום שהוא סבור שהוא זה שינצח. אין כאן דעת שלמה ואין כוונה גמורה לתת את הכסף או את החפץ שהניח, ולכן כשהוא מפסיד הוא מאוכזב, שהרי מלכתחילה לא התכוון לוותר עליו לחלוטין. זהו הכלל 'אסמכתא לא קניא' - שאין הקניין הנעשה מכוח אסמכתא חל. משום כך, אף בימות החול אין לנהוג כן כאשר לאחד מנה קטנה ולאחר מנה גדולה.
הטלת גורל על הקודשים ביום טוב:
המשנה מסכמת: "ומטילין חלשים על הקודשים ביום טוב, אבל לא על המנות" - מותר להגריל את חלקי הקרבנות בין הכהנים ביום טוב, בקרבנות שנשחטו ביום טוב עצמו, אך לא בחלקי קרבנות שנשחטו לפני יום טוב. הטעם: את ההגרלה בקרבנות אלו ניתן היה לערוך עוד קודם יום טוב, ולפיכך אין מתירים לעשותה ביום טוב.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה דינים: מניית אורחים ומנות מותרת מפיו ואסורה מן הכתב, מחשש מחיקה ומחשש קריאה בשטרי הדיוטות; הטלת גורל על המנות מותרת עם בני הבית ואסורה עם אחרים, ואילו הקפדה על מנה גדולה כנגד קטנה אסורה משום אסמכתא אף בימות החול; והטלת גורל על הקודשים מותרת ביום טוב בקרבנות שנשחטו בו, ולא באלו שנשחטו לפניו.