שבת, פרק כ"א, משנה ב'. המשנה עוסקת בדרכי הסרתו של חפץ מוקצה המונח על גבי חפץ המותר בטלטול, ובאופנים שבהם ניתן להשתמש בכלי שתחתיו מבלי לטלטל את המוקצה בידיים.
"האבן שעל פי החבית - מטה על צדה והיא נופלת":
אבן המונחת על פי חבית של יין, והאדם מבקש להגיע אל היין שבתוכה - האבן עצמה מוקצה ואין לטלטלה בידיים. הפתרון: מטה את החבית על צדה, והאבן נופלת מאליה. הזזתה נעשית אפוא בעקיפין, בדרך של טלטול מן הצד.
"היתה בין החביות":
אם חבית היין עומדת בין חביות אחרות, אין אפשרות פשוט להטותה במקומה, שכן החביות עשויות חרס והאבן הנופלת עלולה לשברן. במקרה זה מתירה המשנה "מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת" - מגביה את החבית ומעבירה למקום אחר, ושם מטה אותה על צדה עד שהאבן נופלת.
"מעות שעל הכר - נוער את הכר והן נופלות":
מקרה דומה: מעות המונחות על גבי כר, והאדם מבקש להשתמש בכר. מנער את הכר או מטהו, והמעות נופלות מאליהן.
סייגי הגמרא:
צורך בחפץ או צורך במקומו: החיוב לנער את הכר או להטות את החבית, ככל שהדבר אפשרי, נאמר רק כאשר האדם זקוק לחפץ עצמו - להוציא את היין או להשתמש בכר. אך אם הוא זקוק למקום שבו הם מונחים, אין הניעור מועיל, שהרי האבן או המעות יישארו באותו מקום שהוא נצרך לו. באופן זה מותר לו לטלטל את הכר או את החבית כמות שהם למקום אחר.
שכחה או הנחה בכוונה: כל האמור נאמר דווקא כאשר שכח את האבן על פי החבית או את המעות על גבי הכר. אך אם הניחם שם בכוונה מערב שבת, כדי שיהיו שם בשבת, נעשים הכר והחבית בסיס לדבר האסור, ונעשים אף הם מוקצה שאין לטלטלו.
ניקוי הכר בשבת:
המשנה ממשיכה בהלכה נוספת בעניין הכר. אם דבק בו לכלוך, מותר לקנחו בסמרטוט, אך אסור ליתן עליו מים - נתינת מים על דבר העשוי בד נחשבת ליבון וכיבוס בשבת.
ואולם אם היה הכר עשוי עור, מותר ליתן עליו מים עד שיכלה הלכלוך, לפי שנתינת מים על עור אינה נחשבת כיבוסו. לכבסו ממש בכביסה גמורה - זו כבר בעיה; אך נתינת מים על מקום הלכלוך בלבד אינה נחשבת כיבוס בגד בשבת.
לסיכום: במשנה זו למדנו כיצד מסלקים מוקצה המונח על גבי כלי המותר בטלטול - בהטיית החבית או בניעור הכר; מתי מותר להגביה את הכלי כולו ולהעבירו למקום אחר; את חילוקי הגמרא בין הצריך לחפץ לבין הצריך למקומו, ובין השוכח לבין המניח בכוונה שנעשה בסיס לדבר האסור; ולבסוף את דין ניקוי הכר - קינוח בסמרטוט בכר של בד, ונתינת מים בכר של עור.