משנה ב' בפרק כ' במסכת שבת עוסקת במקרים הנראים לכאורה כמלאכת בורר - הפרדת פסולת מתוך אוכל - אך למעשה אין בהם משום הפרדה האסורה בשבת. המשנה מונה ארבעה מקרים, ובסופה נוסף עניין שאינו מדין בורר כלל, אלא מדיני הטרחה בשבת.
"נותנין מים על גבי שמרים בשביל שיצולו":
מותר לתת מים על שמרי הענבים שבתחתית חבית היין, כדי שהיין שנותר בתוך השמרים ייספג במים ויהיה בהם טעם יין. אף שלמראית עין נדמה כאילו מפריד הוא את היין מן השמרים, אין זו הפרדה, שכן כל פעולתו מסתכמת בהשריית המים בשמרים, ואין כאן מעשה של הפרדה.
"ומסננין את היין בסודרין ובכפיפה מצרית":
מותר לסנן יין בסודר, וכן בכפיפה מצרית - סל מצרי המשמש אף הוא כמסננת. שלושה טעמים להיתר:
אין חשש סחיטה: מדובר בסודר המיועד במיוחד למטרה זו. בבגד שאין ייעודו להירטב היה מקום לחשוש שמא יבוא לסוחטו, אך בבד המיועד לכך אין חוששים.
אין כאן בורר: אף שהוא מסנן, היין ראוי לשתייה אף בלא סינון, ואין הסינון אלא תוספת שבחומרת הטעם. משום כך אין זה נחשב בורר.
שינוי: יש לעשות זאת באופן שונה במקצת מדרך החול. הגמרא אומרת שבהנחת המטפחת אין לעשות בה גומא - כמין שקע - אלא להניחה שטוחה. בכך ניכר שהמעשה נעשה בשינוי, וניכר שאין כאן עבירה על איסור בורר.
"ונותנין ביצה במסננת של חרדל":
מותר להניח ביצה במסננת המשמשת לסינון החרדל וזרעיו הטחונים. אף שהמסננת דרכה לאסוף את הפסולת שאין האדם חפץ בה, כאן ההיתר נובע מן המטרה: כדברי הגמרא, הכוונה היא להעניק לחרדל צבע מחלמון הביצה, וצבע זה ניתן בשווה למעלה מן המסננת ולמטה ממנה. נמצא שאין הכוונה לסנן את הביצה כלל, אלא להוסיף צבע לזרעי החרדל.
"ועושין אנומלין בשבת":
עניין זה אין לו קשר לבורר, אלא לשאלת הטרחה - דבר הכרוך בכך שהאדם מטריח את עצמו. אנומלין הוא תערובת של יין, דבש ופלפל, משקה שהיו רגילים להכינו. המשנה מתירה להכינו בשבת, אף שכרוכה בו מידה מסוימת של טרחה, ואף מידה בלתי רגילה של טרחה.
נחלקו התנאים בשיעור המותר:
רבי יהודה: יש הגבלה בכמות. בשבת - בכוס, כלומר כוס מלאה בלבד ולא כמות גדולה; ביום טוב - בלגין; ובמועד - בחבית.
רבי צדוק: "הכל לפי האורחין" - השיעור נקבע לפי מספר האורחים, כלומר לפי הצורך שלפניו. ולעשות יותר מכפי הצורך יש בו טרחה שאינה נחוצה בשבת.
לסיכום: במשנה זו למדנו ארבעה מקרים הנראים כבורר ואינם בורר: נתינת מים על השמרים, שאינה אלא השריה; סינון היין בסודר ובכפיפה מצרית, המותר משום שאין חשש סחיטה בבד המיועד לכך, שהיין ראוי לשתייה אף בלא סינון, ובתנאי שייעשה בשינוי; ונתינת ביצה במסננת של חרדל, שכוונתה לצבע ולא לסינון. לבסוף עמדנו על עשיית אנומלין, שאינה מדין בורר אלא מדין טרחה, ועל מחלוקת רבי יהודה ורבי צדוק בשיעור המותר.