שבת, פרק ט"ז, משנה ב'. במשנה הקודמת למדנו כי חז"ל תיקנו תקנה שנועדה למנוע מן האדם, מתוך בהילותו בשעת דליקה, לכבות את האש בשבת: הם הגבילו את מה שמותר להוציא מבית שנשרף, כל עוד אין בדבר סכנת נפשות. עצם ההגבלה על מה שרשאי האדם להוציא מזכירה לו שאסור לו לכבות את האש. במשנה הקודמת עסקנו בהצלת כתבי הקודש והספרים, ואילו משנתנו עוסקת בשאלה איזה מזון מותר להציל ובאיזו כמות.
לשון המשנה:
"מצילין מזון שלוש סעודות" - מותר להציל מזון בשיעור של שלוש סעודות. ועוד מפרטת המשנה:
"הראוי לאדם לאדם" - מזון הראוי למאכל אדם מצילים עבור בני אדם.
"והראוי לבהמה לבהמה" - מזון המתאים לבהמה מצילים עבור הבהמה.
"כיצד?" - שיעור ההצלה משתנה לפי שעת הדליקה:
"נפלה דליקה בליל שבת - מצילין מזון שלוש סעודות" - פרצה האש בליל שבת קודם הסעודה, מצילים כשיעור שלוש סעודות, שהרי שלוש סעודות עתיד הוא לאכול בשבת.
"בשחרית - מצילין מזון שתי סעודות" - פרצה הדליקה בשחרית קודם האכילה, אין מצילים אלא שתי סעודות, ולא שלוש, שכן את הסעודה הראשונה כבר אכל.
"במנחה - מזון סעודה אחת" - פרצה הדליקה בשעת המנחה, לא נותרה לפניו אלא סעודה שלישית, ולפיכך אין מצילים אלא מזון סעודה אחת.
דעת רבי יוסי:
"רבי יוסי אומר: לעולם מצילין מזון שלוש סעודות" - רבי יוסי חולק וסובר כי בכל שעה משעות השבת מצילים שיעור של שלוש סעודות. שלוש סעודות הן השיעור שקבעו חכמים, מפני שזהו מניין הסעודות שבשבת, ואף אם במצבו הפרטי אין האדם נזקק עוד לשלוש סעודות משום שכבר אכל אחת או שתיים - לעולם רשאי הוא להציל שיעור של שלוש סעודות.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שיעור המזון שמותר להצילו מפני הדליקה בשבת - מזון שלוש סעודות, כשהראוי לאדם ניתן לאדם והראוי לבהמה לבהמה. לדעת תנא קמא משתנה השיעור לפי שעת הדליקה: שלוש סעודות בליל שבת, שתיים בשחרית ואחת במנחה; ואילו לדעת רבי יוסי לעולם מצילים שיעור של שלוש סעודות.