שבת, פרק י"ד, משנה ב'. אחת המלאכות האסורות בשבת היא עיבוד עורו של בעל חיים, ואחד משלבי התהליך היה המלחת העורות - זהו עיבוד. מן התורה אין עיבוד באוכלין, כלומר אין מלאכת עיבוד חלה על מאכל, אולם חכמים גזרו איסור עיבוד באוכלין: לעשות למאכל שדרכו בהמלחה את אותה פעולה שהיו עושים לעור. המלחת אוכל בכמויות גדולות, מן הסוג שנהגו בו בהכנת עורות, אסורה מדרבנן, מפני שהיא דומה להמלחת העור והכנתו.
לשון המשנה:
"אין עושין הילמי בשבת" - מחמת איסור זה אין להכין בשבת תערובת גדולה וחזקה של מי מלח, שכן נראה הדבר כעשיית פעולת העיבוד באוכלין. אף שאין זה אסור מן התורה, אסרוהו חכמים, ולפיכך אין מכינים את התערובת המרובה.
"אבל עושה הוא את מי המלח, וטובל בהן פתו, ונותן לתוך התבשיל" - כמות מועטת של מי מלח מותר להכין, ובה מותר לטבול את הפת או להוסיפה אל התבשיל.
שיטת רבי יוסי:
רבי יוסי חולק ואומר: "והלא הוא הילמי בין מרובה בין מועט". אמנם אין נוקטים בשם 'הילמי' אלא בכמות מרובה, אך יש כאן חשש: אם נאמר שהשיעור הגדול אסור והשיעור הקטן מותר, עלול אדם לבוא ולומר שאף במלאכה האסורה מדרבנן קיים חילוק כזה - שבשיעור גדול אסורה ובשיעור קטן מותרת, ואילו אנו יודעים שאין הבחנה כזו. לפיכך חולק רבי יוסי על ההלכה המתירה להכין כמות מועטת של מי מלח.
אלו הן מי מלח המותרין:
עם זאת אומר רבי יוסי שיש אופן המותר: כאשר עושים במי המלח פעולה המחלישה את כוח המלח, כך שלא יהיו יעילים בתהליך העיבוד. וזהו על ידי שמן - "נותן שמן בתחילה לתוך המים או לתוך המלח", בשתי דרכים:
נותן את השמן לתוך המים קודם שנותן בהם את המלח.
נותן את השמן לתוך המלח קודם שנותן אותו לתוך המים.
בדרך זו יכולת המלח לפעול ממוזערת מבחינה כימית על ידי השמן, ולפיכך אין בהמלחת הירקות בעיה. ומשום כך אף עשיית כמות מרובה של מי מלח מותרת, כל עוד יש שמן בתערובת.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי מחמת גזירת עיבוד באוכלין אין עושין הילמי - תערובת מרובה של מי מלח - בשבת, אך מותר להכין כמות מועטת ולטבול בה פת או לתיתה לתוך התבשיל. רבי יוסי אוסר אף בכמות מועטת, מחשש שיבואו לחלק בין שיעור גדול לקטן במלאכות דרבנן, ומתיר רק כאשר נותנים שמן במים או במלח תחילה, שאז נחלש כוח המלח ואין כאן חשש עיבוד - ואף כמות מרובה מותרת.