אנו עוברים למשנה ב' בפרק כ"ב במסכת שבת. משנה זו מהווה הפוגה וחזרה אל הלכות בישול בשבת, ובה נלמד את דיני השרייה והדחה במים חמים.
דבר שבא בחמין מערב שבת:
המשנה פותחת: "כל דבר שבא בחמין מערב שבת". בביאור הגדרה זו נחלקו הראשונים:
רש"י: מדובר בדבר שאכן התבשל לפני השבת.
תוספות: נדרש שיהיה נתבשל כל צורכו, כלומר שהתבשל לגמרי.
בדבר שכזה מותר לשרותו בחמין בשבת, ואפילו בכלי ראשון, ובלבד שאינו עומד על האש. אף אם הוסר הכלי מן האש זה עתה, מותר להחזיר אליו את הדבר.
דבר שלא בא בחמין מערב שבת:
גם דבר שלא היה מבושל לפני השבת, מותר לערות עליו מים חמים בשבת. ההיתר מתפרש כמדובר בכלי שני בלבד, שכן להלכה נפסק כי עירוי מכלי ראשון מבשל לכל הפחות כדי קליפה - הקרום הדק של האוכל שמתחת מתבשל. לפיכך אין לערות מכלי ראשון על דבר שלא התבשל לפני השבת, ואילו עירוי מכלי שני מותר.
היוצאים מן הכלל:
המשנה מסייגת שישנם דברים שאין לערות עליהם מים חמים אפילו מכלי שני, שכן די בהם במעט מים חמים, ואפילו במים שאינם חמים במיוחד, כדי לפעול בהם:
המליח הישן: דבר מלוח, ובפרט דג שהומלח ועברה שנה שלמה מאז שהומלח.
דגים מלוחים קטנים.
קולייס האיספנין: סוג מסוים של דג ספרדי.
הטעם לכך, כלשון המשנה: "שהדחתן זו היא גמר מלאכתן" - שפיכת המים החמים עליהם היא שעושה אותם ראויים לאכילה, וזהו מעשה הבישול האחרון ממש עבורם. משום כך הדבר אסור בשבת, אף שבפריטים אחרים לא היה נחשב הדבר לבישול.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי דבר שבא בחמין מערב שבת - לדעת רש"י שהתבשל, ולדעת תוספות שנתבשל כל צורכו - מותר לשרותו בחמין בשבת אף בכלי ראשון שאינו על האש. דבר שלא בא בחמין מערב שבת מותר בהדחה מכלי שני בלבד, שכן עירוי מכלי ראשון מבשל כדי קליפה. ומכלל זה יצאו המליח הישן, דגים מלוחים קטנים וקולייס האיספנין, שהדחתן היא גמר מלאכתן ולפיכך אסורה.