המשנה דנה בשמונה שרצים - שמונת בעלי החיים הרוחשים והזוחלים הנמנים בפרשת שמיני. ההלכה בשמונה מינים אלו היא שבשעת מיתתם הם מטמאים במגע בלבד, ולא במשא. בכך נבדלים הם מנבלה - גופתו של בעל חיים גדול - המטמאת לא רק את הנוגע בה, אלא אף את הנושא אותה בלא שנגע בה כלל.
משנתנו מוסיפה ודנה בהלכות שבת הנוגעות לאותם שמונה שרצים.
"שמונה שרצים האמורים בתורה - הצדן חייב":
הצד את אחד משמונת השרצים המנויים בתורה בפרשת שמיני - חייב, משום שמינים אלו הם ממין הניצוד, כלומר דרך העולם לצוד אותם. מה שאין כן שאר המינים, שאין דרכם להיצוד, וצידתם היא דבר בלתי רגיל; לפיכך אין בה משום מלאכת צידה.
"והחובל בהן חייב":
העושה באחד מהם חבורה מתחת לעור - הדם יוצא ממקומו ומתקבץ שם, ואינו מפעפע הלאה, שכן שמונת השרצים נחשבים כבעלי עור. שני טעמים נאמרו בחיוב זה:
נטילת נשמה: בהוצאת הדם מן המערכת נוטל האדם חלק מכוח החיים של החיה, וזוהי אחת משלושים ותשע המלאכות האסורות.
צובע: לפי כמה מן הפירושים במשנתנו, החבורה נחשבת כמין צביעה - צביעת העור.
שאר שקצים ורמשים:
החובל בשאר השרצים, שמחוץ לאותן שמונה קבוצות, פטור, לפי שאינם נחשבים כבעלי עור שהדם מתקבץ תחתיו. ויש מחלוקת במקרה שהדם עצמו יצא ממש החוצה ולא נותר מתחת לעור, האם יש בכך חיוב כבשמונת השרצים.
ובעניין צידתם של מינים אלו:
לצורך - חייב: הצד אותם לתכלית מסוימת, כגון לצרכי רפואה וכיוצא בזה, חייב.
שלא לצורך - פטור: אם אין בצידה תכלית מסוימת, ומאחר שאין דרכם של מינים אלו להיצוד, פטור.
"חיה ועוף שברשותו":
מכאן עוברת המשנה לבעלי חיים גדולים יותר. חיה שאינה מבויתת או עוף המצויים ברשותו של האדם, כלומר בתוך תחומו ובשליטתו - הצדן פטור, שהרי כבר ניצודו ועומדים הם ברשותו, ואין בתפיסתם משום צידה חדשה. אולם החובל בהן חייב: מאחר שיש להם עור, העושה בהם חבורה חייב - או משום נטילת נשמה, נטילת חלק מכוח החיים, או משום צביעת העור, כטעמים שהוזכרו לעיל.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי שמונת השרצים האמורים בתורה מטמאים במגע ולא במשא, והצדן והחובל בהן חייב - הצידה משום שהם ממין הניצוד, והחבלה משום שיש להם עור, בין מטעם נטילת נשמה ובין מטעם צובע. בשאר שקצים ורמשים החובל פטור, לפי שאין להם עור, וצידתם חייבת רק כשהיא לצורך. ובחיה ועוף שברשותו - הצדן פטור, שכבר ניצודו, והחובל בהן חייב.