שבת, משנה א'. משנה זו עוסקת באדם המהלך בדרך ונכנסת עליו השבת: מה יעשה בכיסו? החשש הוא שמתוך דאגתו לממונו יבוא לידי מעשה שאינו כשורה, ולבסוף יטלטל את הכיס ארבע אמות ברשות הרבים.
מסירת הכיס לנכרי:
אומרת המשנה: "מי שהחשיך לו בדרך" בערב שבת - יתן את כיסו לנכרי המלווה אותו. אף שבדרך כלל אסור שנכרי יישא חפץ עבור ישראל בשבת, כאן התירו חכמים, מחמת אותו חשש עצמו: אם לא יימצא היתר זה, עלול האדם לשאת את כיסו בעצמו. משום כך התירו את מסירתו לנכרי.
הנחת הכיס על גבי החמור:
אם אין עמו נכרי, מותר לו להניח את הכיס על גבי החמור. בדרך כלל אין אדם רשאי להניח לבהמתו לעשות מלאכה עבורו - זהו איסור 'מחמר'. ההיתר כאן נאמר דווקא באופן מסוים:
העקירה: האדם הוא העוקר את הכיס ומניחו על החמור בשעה שהחמור מהלך.
ההנחה: לפני שהחמור עומד, נוטל האדם את הכיס מעליו.
נמצא שהחמור מעולם לא עשה עקירה והנחה, ולא נעשתה על ידו מלאכה שלמה, וגם האדם עצמו לא עשה מלאכה שלמה. ואולם היתר זה נאמר רק כאשר אין עמו נכרי; אם אפשר הדבר, עדיף שהנכרי יישא את הכיס.
הנכנס לעיר עם כניסת השבת:
כעת עוסקת המשנה במקרה אחר: לא באדם שנתעכב בדרך, אלא בנכנס לעיר בדיוק בשעת כניסת השבת, כשאין בידו שהות לפרוק את הבהמה. אין להותיר את הבהמה טעונה בשבת, משום צער בעלי חיים - הטורח גורם לה סבל. לפיכך, בהגיעו לחצר החיצונה, למקום השמור שבו ניתן להניח את החפצים, הסדר הוא כדלהלן:
כלים המותרים בטלטול: נוטלם תחילה בידיו.
כלים שאסור לטלטלם בשבת - מוקצה: מתיר את החבלים, והחבילות נופלות מאליהן.
חבילות של פריטים שבירים:
הגמרא מוסיפה כי אם החבילות מכילות פריטים שבירים, יש לחלק בין המקרים:
חבילות קטנות: מותר להניח כרים תחתיהן כדי שייפלו עליהם. אמנם בדרך כלל יש חשש בהנחת מוקצה על גבי כלי, משום 'מבטל כלי מהיכנו' - שהרי הדבר כמקבע את הכלי במקומו, כפי שנידון בפרק שלישי; אך כאן, מאחר שהחבילות קטנות ביותר, ניתן לשמוט את הכרים מתחתיהן מיד לאחר שהונחו, ואין זה נחשב 'מבטל כלי מהיכנו'. הכרים נותרים מותרים בטלטול ואינם קבועים במקומם.
חבילות גדולות ושבירות: כאן קיימת הבעיה, ואסור להניח תחתיהן את הכרים.
הרמב"ם כותב שבמצב כזה יש להתיר את החבילות לאט מאוד, מתוך תקווה שלא יישברו. אך בוודאי אין להותיר את החפצים על גבי החמור, על גבי הבהמה, מפני צער בעלי חיים - הצער הנגרם לה מן המשא.
לסיכום: למדנו את דין מי שהחשיך לו בדרך - נותן כיסו לנכרי, ובהיעדר נכרי מניחו על החמור באופן שאין בו עקירה והנחה שלמות. עוד למדנו את סדר פריקת הבהמה הנכנסת לעיר עם כניסת השבת: נטילת הכלים המותרים בטלטול, התרת החבלים בכלי המוקצה, והחילוק בין חבילות קטנות שמותר להניח תחתיהן כרים לבין חבילות גדולות ושבירות - והכול מפני צער בעלי חיים.