מסכת שבת, משנה א'. משנה זו ממשיכה לעסוק בענייני שבת, וכעת עוברת הסוגיה לדון בבישול בשבת ובמה שמותר להניח שיוסיף ויתרחש מאליו בשבת. נושא המשנה הוא דין הכירה: הכירה הייתה תנור ששימש כמשטח בישול, בנוי כמלבן, שהאש בוערת בתוכו ובחלקו העליון שני פתחים שעליהם הונחו הסירים.
השאלה שלפנינו היא: האם, ובאילו נסיבות, מותר להניח סירים על גבי הכירה לפני שבת כדי שיישארו שם ויתבשלו בשבת? התשובה תלויה בסוג הדלק שבו הוסקה הכירה:
"קש וגבבא" - קש ותבן, שהם דברים הנשרפים במהירות ואינם מותירים גחלים. לפיכך מותר להניח על הכירה תבשיל שיישאר שם, שכן אין חשש שיבוא לחתות בגחלים - שהרי בדרך כלל אין גחלים לחתות בהן בדלק מסוג זה.
"גפת ועצים" - גפת היא השארית של זיתים כתושים או שומשום כתוש, והיא עשויה להותיר גחלים, וכן עצים, שבוודאי עושים גחלים. בדלק מסוג זה אין להניח את הסיר לפני שבת כדי שיישאר שם בשבת, אלא אם כן גרף את הגחלים והוציאן, או שלכל הפחות נתן אפר מכובה על גבי הגחלים כדי לצננן.
בשני האופנים הללו - גריפת הגחלים או קטימתן באפר - נוצר מה שנכנה 'היכר': סימן ניכר המורה שאין לאדם עניין שהגחלים יהיו לוהטות, והוא שיזכיר לו שלא לחתות בהן. עשיית אחד משני אלו היא התנאי להשהיית התבשיל על הכירה בשבת.
באיזה תבשיל מדובר?
כפי שמבארת הגמרא, חשש זה לא נאמר אלא בתבשיל שלא התבשל כל צורכו לפני שבת:
התבשל כל צורכו - אין חשש, ומותר.
לא התבשל כל צורכו - בזה נאמרו דיני הגריפה והקטימה.
חי לגמרי, ואינו עתיד להיות מוכן באותו לילה - אף בזה אין חשש, שכן כיוון שהאדם יודע שלא יהיה מוכן באותו לילה, אין חשש שיבוא לחתות בגחלים.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל במה שמותר להשהות:
בית שמאי: אין להשהות אלא מים חמים בלבד, ולא תבשיל, ואפילו גרף את הגחלים או נתן את האפר. הטעם: אף בגריפה אי אפשר להסיר את כל הגחלים, ולעולם נותר חשש חיתוי.
בית הלל: מותר להשהות את שניהם - גם מים חמים וגם תבשיל - ובלבד שעשה אחד משני הדברים: גרופה או קטומה.
דין ההחזרה בשבת:
נשאלת השאלה בנוגע לסיר שהורד מן הכירה בשבת כשהוא מבושל כל צורכו: האם מותר להחזירו? כאן החשש אינו חשש חיתוי בגחלים, אלא שהדבר עלול להיראות כאילו הוא מבשל בפעם הראשונה - ואף שאין זה נכון, כך הדבר נראה. לפיכך בוודאי נדרשת כאן גרופה או קטומה: הסרת הגחלים או נתינת האפר.
בית שמאי: מסירים את הסיר - ולדעתם אין מדובר אלא במים חמים - אך אין מחזירים אותו לכירה.
בית הלל: אף מחזירים, ובלבד שגרף את הגחלים או שנתן שם אפר.
הגמרא מוסיפה עוד תנאים להחזרה: שלא הרפה מן הסיר ולא הניחו במקום אחר. אם הניחו, נראה הדבר כאילו הוא מניחו על הכירה בפעם הראשונה.
ראוי לציין כי ביארנו את המשנה לפי אחת מדרכי הביאור שבגמרא, והדבר תלוי במחלוקת הראשונים כיצד להבין משנה זו: ביארנוה לפי דרכם של הרב הברטנורא, הרי"ף והרמב"ם, ואילו רש"י ותוספות מפרשים אותה באופן שונה.