פרק ו' במסכת שבת עוסק בשאלה מה רשאי אדם ללבוש בצאתו לרשות הרבים בשבת, ולעיתים אף בצאתו לחצר. הכלל היסודי הוא, שכל דבר המשמש תכשיט לאדם או ממלא עבורו תפקיד - בטל אליו ונחשב טפל לגופו, ואין באיסור בהוצאתו. ואולם במקרים רבים, ובהם עוסקת משנתנו הראשונה, חששו חכמים שמא יסיר האדם פריט מעין זה כדי להראותו לחברו המתעניין בו, ויבוא לטלטלו ארבע אמות ברשות הרבים. זהו הטעם לרוב האיסורים שנשנו כאן: לא מחמת הלבישה עצמה, אלא מחמת החשש שתוביל לטלטול.
לשון המשנה:
המשנה פותחת בשאלה: "במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה?" - עם אילו פריטים רשאית אישה לצאת לרשות הרבים, ועם אילו אינה רשאית. ומשיבה: "לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה" - אין היא יוצאת בחוטים העשויים צמר, ולא באלו העשויים פשתן, ולא ברצועות. התיבה "שבראשה" מוסבת על כל הפריטים הללו: חוטי הצמר, חוטי הפשתן והרצועות שעל ראשה.
ממשיכה המשנה: "ולא תטבול בהן עד שתרפם" - אין היא טובלת במקווה כשהם מהודקים, שכן הם חוצצים בין המים לבין גופה או שערה. הגמרא מבארת שאמירה זו היא עצמה טעם האיסור לצאת בהם: החשש הוא שמא תזדמן לה טבילה, תרפה אותם, תשכח, ותבוא ליטלם ולטלטלם ארבע אמות ברשות הרבים. אילו היו מהודקים תמיד ולא היו מורפים כלל, לא הייתה בכך בעיה.
המשנה מונה פריטים נוספים:
"ולא בטוטפת" - לוחית מתכת שהייתה מונחת על מצחה מאוזן לאוזן, מעין תכשיט (אך לא כתר ממש).
"ולא בסנבוטין" - אף הם מין תכשיט, כעין סרטים היורדים מן הראש או מכיסוי הראש על הלחיים. נשים עניות היו עושים אותם בצבעים שונים, ונשים עשירות עשאום מזהב ומכסף. מתוך שהם חשובים ויקרי ערך, או יפים במיוחד, חוששים שמא תסירם האישה כדי להראותם לחברותיה ותבוא לטלטלם.
ואולם כל זה כשאינם תפורים לכיסוי הראש. אם הם תפורים בו, אין חוששים שתסיר האישה את כיסוי ראשה ברשות הרבים כדי להראות את הפריטים התפורים בו, שהרי בכך תגלה את שערה - ודבר זה לא היה נעשה.
"ולא בכבול" - הכבול היה מין בגד צמר שנלבש מתחת לטוטפת, כדי שהלוחית שעל המצח לא תלחץ עליו יתר על המידה; מעין חוצץ בין הלוחית לבשר. לעיתים היו נשים לובשות את הכבול לבדו, אותו פריט העשוי בד, במקום הלוחית עצמה.
היכן נאמרו איסורים אלו?
המשנה נוקטת שכל זה ברשות הרבים, ונחלקו בהבנת הדברים:
יש המבינים שהמונח "רשות הרבים" מוסב על כל הפריטים שנמנו עד כה.
ויש אומרים שאינו מוסב אלא על הכבול בלבד: שאר הפריטים אסורים אף בחצר, שהטלטול בה אינו אלא מדרבנן; ורק בכבול צמצמו את האיסור לרשות הרבים בלבד, כדי שתוכל ללובשו לכל הפחות בחצר.
ממשיכה המשנה במניין הפריטים:
"ולא בעיר של זהב" - נזר או כתר שהיה מצויר עליו דמות ירושלים, והוא נקרא 'עיר של זהב'. אין היא יוצאת בו, שמא תראהו לחברתה.
"ולא בקטלא" - שרשרת הצמודה לצוואר.
"ולא בנזמים" - לעיתים משמעות נזמים היא עגילים, אך כאן הכוונה לנזם האף; עגילים מותרים.
"ולא בטבעת שאין עליה חותם" - טבעת שאין עליה סימן חתימה. טבעת שיש עליה חותם היא בעיה חמורה יותר, כפי שנראה במשנה השלישית שבפרק זה.
"ולא במחט שאינה נקובה" - היעדר הנקב עושה אותה פריט תכשיט, אלא שאף היא מן הדברים שחוששים שמא תסירם ותראם ותבוא לטלטלם. ואילו מחט נקובה, שהיא כלי תפירה לכל דבר, בעיה חמורה יותר, וכפי שנראה במשנה השלישית.
ראוי לציין שבכל המקרים הללו, אם יצאה - אינה חייבת קורבן חטאת. אין כאן איסור מן התורה, אלא תקנת חכמים מדרבנן, שנועדה למנוע את האדם מלבוא לידי טלטול הפריטים ברשות הרבים לאחר שיסירם.