שבת, פרק כל כתבי, משנה א'. כרקע להבנת המשנה יש להקדים את דברי הגמרא: בשעת דליקה בשבת חששו חכמים שהאדם נתון בבהלה ובבלבול, ומתוך דאגה לרכושו עלול הוא לכבות את האש - דבר האסור בשבת אלא במקום פיקוח נפש, ואילו מפני הפסד ממון אין מכבים. לפיכך הגבילו חכמים אילו דברים וכמה דברים מותר להציל מפני הדליקה, הגבלה המביאה את האדם לשיקול דעת מיושב יותר ומונעת ממנו לכבות את האש.
לשון המשנה:
"כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה" - כל כתבי הקודש, תורה נביאים וכתובים הכתובים בלשון הקודש, מותר להצילם מפני השריפה ולהוציאם מן הבית.
"בין שקורין בהן ובין שאין קורין בהן" - בין כתבי הקודש שקוראים בהם בפרהסיא בשבת, כחומש וכנביאים בקריאת ההפטרה, ובין אלו שאין נוהגים לקרוא בהם, ככתובים, שאף ביחיד לא היו אמורים לקרוא בהם בשבת, כפי שיתבאר.
"ואף על פי שכתובים בכל לשון" - להלכה אנו נוקטים כדעת רבן גמליאל, שאין לכתוב את כתבי הקודש בשאר לשונות, ולפיכך אין מצילים אותם מפני הדליקה, ואינם בכלל כתבי הקודש שמצילים אותם בשבת. ואף על פי כן טעונים הם גניזה, שאין הם נחשבים כנטולי קדושה, ולפיכך יש לגונזם ולא להשליכם.
שואלת המשנה: "מפני מה אין קורין בהן?" - מדוע אין קוראים בכתובים בשבת? ומשיבה: "מפני ביטול בית המדרש" - כדי שלא יימנעו אנשים מלבוא לבית המדרש ולשמוע את הדרשה. באותם ימים היו דורשים בשבת בהלכות מעשיות שהציבור נצרך להן, ואילו הכתובים היו מן הדברים המושכים את לב האדם ומעסיקים אותו, עד שהיה נמשך אחריהם ונמנע מלשמוע את הדרשה.
"מצילין תיק הספר עם הספר":
אין מצילים את הספר בלבד, אלא אף את כיסויו או את הנרתיק שבו הוא מונח מותר ליטול עמו בשעת ההצלה. וכן תיק התפילין ניטל עם התפילין, שאף התפילין בכלל כתבי הקודש. ואפילו היו בתיק מעות שדינן מוקצה - כיוון שהן ניטלות אגב התפילין, מותר להוציאן ולהצילן מפני הדליקה.
להיכן מצילין?
אין מטלטלים את הדברים לרשות הרבים, שהרי אין היתר לחלל שבת; כל שהגבילו חכמים הוא כמות ההצלה, כדי להזכיר לאדם שלא יכבה את האש. אך עדיין יש לברר להיכן מותר להוציא, ואומרת המשנה: למבוי. וכך היה מבנה היישוב בימי חז"ל - בתים הפתוחים לחצר, וכמה חצרות הפתוחות למבוי, כעין סמטה גדולה, והמבוי מוביל אל רשות הרבים.
"מבוי שאינו מפולש":
בהלכות עירובין, מבוי שאינו מפולש הוא מבוי הסגור משלושה צדדיו ופתוח ברביעי, לעומת מבוי מפולש הפתוח משני צדדיו, שהרבים עוברים בו. אולם במשנתנו מבארת הגמרא שהכוונה למבוי שיש לו שלושה צדדים, ואף בצד הרביעי יש לו לחי או קורה - התיקון הנדרש כדי להתיר בו טלטול.
החיסרון היחיד במבוי זה הוא שלא נעשה בו שיתוף מבואות. כדי לטלטל בחצר יש לעשות עירובי חצרות, שכל בני הבתים שבחצר משתתפים יחד בקופסת מצות או במזון אחר; וכדי לטלטל מן החצר אל המבוי, או במבוי עצמו, צריכות כל החצרות להשתתף יחד בשיתוף מבואות. ואילו במקרה של דליקה הקלו חכמים והתירו להוציא אל מבוי שלא נעשה בו שיתוף מבואות, והוא "מבוי שאינו מפולש" שבמשנה.
דעת בן בתירא:
בן בתירא אומר במשנתנו: "אפילו מפולש" - מותר להוציא אף למבוי מפולש. מבארת הגמרא שכוונתו למבוי שאין בסופו לחי או קורה, הנדרשים בדרך כלל להתיר בו טלטול נוסף על שיתוף מבואות. במקרה זה מקלים ומתירים להציל לתוכו, לא רק בלא שיתוף מבואות, אלא אף בלא לחי.