מסכת שבת, פרק ה', משנה א'. פרק זה עומד לדון במה שמותר לבהמה לצאת בו בשבת - אם ניתן לכנות זאת לבישה - ובמה אין היא יוצאת. הפסוק בשמות כ"ג אומר: "למען ינוח שורך וחמורך", ומכאן למדים שהאדם מחויב בשביתת בהמתו, לוודא שאף בהמתו נחה בשבת.
הגדרת מנוחתה של הבהמה:
המנוחה הנדרשת לבהמה אינה זהה למנוחתו של אדם. הכוונה היא שלא תעשה מלאכה לצורך האדם ולא תישא עבורו משא. אולם דבר שהוא לצורך הבהמה עצמה - לבטיחותה, לשמירתה, כדי שלא תתפרע, ואפילו תכשיט, ובלבד שהוא תכשיט רגיל ומקובל - נחשב בטל לבהמה. דברים אלו נחשבים לחלק מצורכי הבהמה, ואין בהם משום נשיאה או בעיה של מלאכה בשבת. השאלה היא כיצד להגדיר זאת.
וכך פותחת המשנה: "במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה" - במה יכולה הבהמה לצאת לרשות הרבים בשבת, ובמה אין היא יוצאת. והמשנה מונה דוגמאות:
"יוצא הגמל באפסר" - הגמל מותר לצאת באפסר, חבל שהיה קשור בשרשרת אל צד פניו, ובאמצעותו היו מושכים את הבהמה.
"ונאקה בחטם" - נאקה היא גמלה נקבה, והחטם הוא טבעת שהייתה נתונה באפה. היו נוקבים את אף הנאקה ומכניסים לשם התקן מתכת כעין טבעת, לשם שמירה על הבהמה, שכן הנאקה זקוקה לשמירה יתרה על פני הזכר.
"ולובדקיס בפרומביא" - הלובדקיס הוא סוג חמור שהגיע ממדינת לוב. חמור זה היה חזק במיוחד והצריך אמצעי זהירות מרובים בשמירתו יותר משאר החמורים, ולפיכך יוצא הוא בפרומביא, רסן העשוי ברזל.
"וסוס בשיר" - הסוס מותר לצאת בשיר, מתקן הנתון סביב צווארו.
"וכל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכין בשיר" - כל סוגי הבהמות שדרכן בכך יש להן מתקן זה סביב הצוואר: מעין שרשרת או כל דבר הנתון סביב צווארן להגן עליהן או לאחוז בהן. כולם מותרים לצאת בשיר, משום שזהו דבר רגיל, ואף ניתן למשוך אותם באמצעותו.
הזאה וטבילה של השיר:
שיר העשוי מתכת שנטמא בטומאת מת, כגון שבא במגע עם המת, וצריך להזות עליו ממי אפר הפרה האדומה - ניתן להזות עליו בעודו על הבהמה. ואף להטבילו במקווה לאחר מכן ניתן בעודו על הבהמה, שכן הוא רפוי דיו, ולכן אפשר להכניס את הבהמה למים ולהטביל את השיר במקווה.
ואף על פי שההלכה הרגילה היא שכלים המיועדים במיוחד לבהמות אינם מקבלים טומאה, השיר וכלים הדומים לו כן מקבלים טומאה וטעונים טבילה במקווה. הטעם הוא שמאחר שהאדם משתמש בו כדי להוליך את הבהמה, הרי הוא ככלי המיועד לשימושו של אדם, ולפיכך מקבל טומאה וטעון טהרה - בין בהזאת האפר עליו ובין בהכנסתו למקווה. ומכיוון שהשיר רפוי, מי המקווה יכולים להיכנס בין צוואר הבהמה לבין השיר, ולכן הוא מסוגל להיטהר.
לסיכום: במשנה זו למדנו את יסוד שביתת הבהמה הנלמד מן הפסוק "למען ינוח שורך וחמורך", ואת ההבחנה בין משא ומלאכה לצורך האדם לבין דבר הבטל לבהמה ומשמש לשמירתה ולצורכה. המשנה מנתה את הכלים שבהם יוצאות הבהמות בשבת: הגמל באפסר, הנאקה בחטם, הלובדקיס בפרומביא, והסוס וכל בעלי השיר בשיר. ולבסוף עמדנו על דין הטומאה והטהרה של השיר, המקבל טומאה מפני שהאדם משתמש בו, ורפיונו מאפשר להזות עליו ולהטבילו בעודו על הבהמה.