בשיעור זה נלמד את המשנה הראשונה בפרק כ"ג במסכת שבת. המשנה קובעת כי מותר לאדם לשאול מחברו בשבת חביות של יין וחביות של שמן, ובלבד שלא ינקוט בלשון "הלוֵני" - כלומר בלשון של הלוואה - אלא בלשון "השאילני".
מהו, אם כן, ההבדל בין "השאילני" ל"הלוֵני"?
ביאור הגמרא:
הגמרא מבארת כי בלשון הלוואה קיים חשש שבעל החפץ יבוא לרשום את ההלוואה בפנקסו, שכן הלוואה היא מונח המצביע על פרק זמן ארוך יותר, ומתוך חשש שמא ישכח את הדבר עלול הוא לבוא לכתוב זאת בשבת.
שיטת התוספות:
התוספות למדו כי גם שאלה יכולה להיות לאותו פרק זמן ממש כמו הלוואה, ולפיכך ביארו את ההבדל באופן אחר:
שאלה - מונח המשמש בדרך כלל בחפץ שהשואל מחזיר את עצם הפריט שקיבל.
הלוואה - מונח המשמש בדבר שאין מחזירים את הפריט עצמו, אלא משלמים את תמורתו במזומן וכדומה.
לפי זה, אף כאשר אדם שואל פריט כגון יין ושמן, שאין מחזירים בו את אותו הדבר עצמו אלא פריט אחר, עצם השימוש בלשון "השאילני" - במושג של שאלה - משמש תזכורת שלא לכתוב. אך כאשר הוא נוקט בלשון הלוואה, שהיא דבר שאין מחזירים בו את אותו הפריט, קיים חשש שיבוא לכתוב.
ממשיכה המשנה: אף אישה מותרת לשאול מחברתה כיכרות לחם, ובלבד שלא תשתמש בלשון הלוואה.
הנחת משכון בשבת:
בשאלת מאכל מן החבר: אדם המבקש לשאול מחברו בשבת מין מאכל וכדומה, ואין החבר סומך עליו, רשאי לומר לו שיניח שם את טליתו, והיא תשמש כמשכון. לאחר השבת יעשו ביניהם חשבון של החוב עבור החפץ.
בערב פסח שחל בשבת בירושלים: הדין יהיה זהה. אדם הזקוק לקרבן פסח יכול לגשת למי שמוכר כבשים, להניח אצל המוכר את טליתו, ליטול ממנו כבש לקרבן פסח, ולעשות עמו חשבון לאחר יום טוב על מה שהוא חייב לו באמת.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי השאלת חפצים בשבת מותרת בלשון "השאילני" ואסורה בלשון "הלוֵני", מחשש שמא יבוא בעל החפץ לכתוב בשבת - בין מפני שהלוואה מורה על זמן ארוך יותר (כביאור הגמרא), ובין מפני שהלוואה עניינה דבר שאין מחזירים את עצמו (כשיטת התוספות). כן למדנו שהוא הדין בשאלת כיכרות בין נשים, ושניתן להניח משכון כטלית ולערוך את החשבון לאחר השבת - הן בשאלת מאכל מן החבר, והן בלקיחת כבש לקרבן פסח בערב פסח שחל בשבת.