ברוכים הבאים למסכת שבת שבסדר מועד. אנו פותחים בפרק א', משנה א'. רוב המסכת בכללותה עוסקת במלאכת ההוצאה - העברת חפצים בשבת: הן ההעברה מרשות היחיד לרשות הרבים ומרשות הרבים לרשות היחיד, כלומר מתחום פרטי לתחום ציבורי או להפך, והן ההעברה ארבע אמות ברשות הרבים. שתיהן מלאכות מן התורה, ואגב הדיון נעסוק אף באיסורי דרבנן השונים.
המשנה הראשונה עוסקת בהוצאה ובטלטול, ופותחת בלשון: "יציאות השבת" - היציאה וההוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים בשבת.
משמעות הלשון "יציאות":
כאשר המשנה נוקטת בלשון יציאה או הוצאה, אין כוונתה להוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים בלבד, אלא אף להכנסה - הבאת חפץ מרשות הרבים, מן התחום הציבורי, אל רשות היחיד, התחום הפרטי. מאחר שאף ההכנסה בכלל "יציאה", נוקטת המשנה במונח זה באופן כללי.
לפיכך מונה המשנה ארבעה סוגי מקרים:
"שתים שהן ארבע בפנים" - שתי מלאכות מן התורה לאדם העומד בפנים, ועוד שתיים הנוספות עליהן ואינן אסורות אלא מדרבנן.
"ושתים שהן ארבע בחוץ" - שתי מלאכות מן התורה לאדם העומד בחוץ, ועוד שתיים שאיסורן מדרבנן.
"כיצד?"
המשנה מציגה את הדברים בתרחיש של בעל הבית הנותן צדקה - פת לחם או כיוצא בזה - לעני העומד בחוץ. בעל הבית הוא האיש שבפנים, והעני הוא האיש שבחוץ, ובהקשר זה נידונים כל המקרים.
המקרים שחיובם מן התורה:
המשנה פותחת: "העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים".
"פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית" - העני מושיט את ידו עם החפץ (כגון סל שברצונו שבעל הבית ימלא בו מזון) אל תוך רשות היחיד, ומניח את החפץ בידו של בעל הבית. הרי הוא עשה את שני חלקי המלאכה: את העקירה - הגבהת החפץ מן המקום שהיה מונח בו, ואת ההנחה - לתוך ידו של בעל הבית שבתוך רשות היחיד.
"או שנטל מתוכה והוציא" - העני נטל מרשות היחיד, כגון מתוך ידו של בעל הבית, הוציא את החפץ לרשות הרבים והניחו.
"העני חייב ובעל הבית פטור" - בשני הכיוונים העני חייב, שהרי עשה את כל המלאכה בעצמו, ואלו הן שתי המלאכות של העומד בחוץ. בעל הבית פטור, שכן לא עשה מאומה.
"פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני" - בעל הבית הוא הפועל תחילה: הוא נוטל את פריט המזון (עקירה), מושיט את ידו החוצה ומניחו בידו של העני (הנחה). נמצא שעשה את כל מלאכת ההוצאה בעצמו.
"או שנטל מתוכה והכניס" - בעל הבית נטל מידו של העני, כגון את הסל, והכניסו לרשות היחיד.
"בעל הבית חייב והעני פטור" - בשני המקרים בעל הבית חייב, אחד משום הוצאה ואחד משום הכנסה, והעני פטור שהרי לא עשה מאומה. אלו הם ארבעת המקרים שחיובם מן התורה: אחד של הוצאה ואחד של הכנסה לבעל הבית, ואחד של הוצאה ואחד של הכנסה לעני.
המקרים שאיסורם מדרבנן:
"פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה" - העני מושיט את ידו לתוך רשות היחיד, ובעל הבית נוטל מתוך ידו ומניח את החפץ למטה. העני עשה את העקירה בלבד - עקר את החפץ בחוץ והכניסו פנימה; ובעל הבית עשה את ההנחה. נמצא ששניהם חלקו את המלאכה ביניהם.
"או שנתן לתוכה והוציא" - בעל הבית מגביה חפץ ומניחו לתוך ידו של העני, והעני מוציאו.
"שניהם פטורין".
"פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה" - כאן בעל הבית הוא המתחיל ומוציא את ידו החוצה: הוא נטל חפץ מרשות היחיד והוציאו לרשות הרבים, אך לא הניחו, אלא העני נוטלו מידו ומניחו.
"או שנתן לתוכה והכניס" - העני מניח חפץ לתוך ידו של בעל הבית, ובעל הבית מכניסו פנימה. נמצא שהעני עשה את העקירה ובעל הבית את ההנחה.
"שניהם פטורין".
לסיכום: בארבעת המקרים האחרונים שניהם פטורים מן התורה, אך עוברים באיסור דרבנן, שכן כל אחד מהם עשה עקירה או הנחה - אלא שלא עשה את שתיהן. ועל ידי עשיית עקירה בלבד או הנחה בלבד, עובר האדם על הוצאה או הכנסה מדרבנן.