שבת, פרק ד', משנה א'. משנה זו והמשנה שאחריה הן שתי המשניות היחידות בפרק, ושתיהן עוסקות בדיני הטמנה - דין העיטוף.
שני דינים בהטמנה:
הטמנה בשבת: אין להטמין בשבת קדירה חמה, דהיינו לכסותה כולה, בכל חומר המסייע לה לשמור על חומה.
הטמנה בערב שבת בדבר המוסיף הבל: אף בערב שבת אין להטמין קדירה, שתישאר כך לשבת, בדברים המוסיפים חום ממש. הטעם לכך הוא גזירה, שמא יטמין את הקדירה ברמץ, באפר חם או בגחלים לוחשות, ויבוא לחתות באותן גחלים.
משנתנו מבחינה בין חומרי בידוד המוסיפים חום לבין אלו שאינם מוסיפים חום. גדר הדבר הוא גזירה: אף שהחום הנוסף עשוי להיות מזערי ביותר, עצם העובדה שהם מוסיפים חום אוסרת אותם מדרבנן.
לשון המשנה: "במה טומנין ובמה אין טומנין" - באילו דברים מותר להטמין בערב שבת, ובאילו דברים אסור.
"אין טומנין לא בגפת ולא בזבל, לא במלח ולא בסיד ולא בחול, בין לח ובין יבש":
"גפת" - שאריות הזיתים או השומשומים שנסחטו לשמנם. לאחר שיצא השמן, הפסולת הנותרת קרויה גפת, והיא מוסיפה חום.
"זבל" - אף הוא מוסיף חום. בכל אלו מדובר בחום כימי הנוצר מהם בשעת התפרקותם.
"מלח", "סיד" ו"חול" - כל אלו מוסיפים חום.
בכל הדברים הללו אין הבדל בין לחים ליבשים, ובשניהם אסור להטמין.
דברים האסורים רק כשהם לחים:
המשנה ממשיכה ומונה דברים שאיסורם דווקא כשהם לחים: "לא בתבן ולא בזגים ולא במוכין ולא בעשבים, בזמן שהן לחין":
"זגים" - שאריות הענבים הסחוטים לאחר שהיו בבית הבד.
"מוכין" - חומר רך, כגון כותנה, חוטים שנשארו מן הצמר או בגדים שהתבלו, שאנו קוראים להם סמרטוטים.
כל אלו - תבן, זגים, מוכין ועשבים - אסורים רק בזמן שהם לחים, "אבל טומנין בהן כשהן יבשין".
הגמרא מבארת כי איסורם בלחותם הוא דווקא כאשר הלחות טבעית להם ולא לחות שהוספה להם לאחר מכן, דהיינו הנוזל המצוי מטבעו בעשב, בקש או בענבים. במוכין מדובר בצמר שהיה לח מטבעו, לח מן הבהמה עצמה - כך מבינים רוב המפרשים. אולם הרמב"ם פוסק שאם הוא לח מעצמו זו בעיה, ואף יותר מכך אם הוא לח ממקום אחר.
במה טומנין:
המשנה ממשיכה: "טומנין בכסות ובפירות, בכנפי יונה ובנסורת של חרשים ובנעורת של פשתן דקה":
"כסות" - בגד, ולא סמרטוטים רכים וקטנים, אלא לקחת מעיל ולעטוף בו.
"פירות" - מותר להטמין בהם.
"כנפי יונה" - נוצות של יונה.
"נסורת של חרשים" - הנסורת של הנגרים.
"נעורת של פשתן דקה" - חומר הפסולת הנושר מן הפשתן בשעת סירוקו, החלקים הקטנים.
כל אלו מותרים לשמש כחומרי הטמנה. "רבי יהודה אוסר בדקה ומתיר בגסה" - לדעתו החתיכות הקטנות מאוד היוצאות מן הפשתן אסורות בהטמנה, ואילו החתיכות הגסות מותרות.
לסיכום: במשנה זו למדנו את גדרי ההטמנה: איסור הטמנה בשבת, ואיסור הטמנה בערב שבת בדבר המוסיף הבל, מגזירה שמא יחתה בגחלים. מנינו את הדברים האסורים בין לחים ובין יבשים (גפת, זבל, מלח, סיד וחול), את הדברים האסורים רק בלחותם הטבעית (תבן, זגים, מוכין ועשבים), ואת הדברים המותרים בהטמנה (כסות, פירות, כנפי יונה, נסורת של חרשים ונעורת פשתן), ובהם מחלוקת רבי יהודה בין דקה לגסה.
במשנה הבאה נמשיך בדיני ההטמנה.