שבת, פרק י"ח, משנה א'. משנה זו עוסקת בעניין הטרחה בשבת. טרחה שלא לצורך אינה אסורה מן התורה, אלא מדרבנן, והמשנה מונה מקרים יוצאים מן הכלל שבהם הותר לאדם לטרוח, אף שבדרך כלל לא היה הדבר מותר.
"מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה":
מותר להזיז ולפנות אפילו ארבע וחמש קופות של תבן או של תבואה, אף שזו טרחה מרובה, ובשני מקרים:
מפני האורחים - כאשר נדרש מקום להושיב בו את האורחים, והפריטים חוסמים את המקום.
מפני ביטול בית המדרש - כאשר נדרש מקום שבו יוכלו התלמידים לשבת וללמוד. אם אין להם מקום לשבת בו, לא יוכלו ללמוד, ובית המדרש יחדל מלתפקד. לפיכך הותר לפנות את הפריטים המפריעים.
"אבל לא את האוצר": אין אדם רשאי לסלק מחסן לגמרי. הכוונה היא שאם ברצונו לפנות מחסן כדי שניתן יהיה לשבת בו, אין הוא רשאי ליטול את השכבה התחתונה ביותר, משום שרצפת המחסן היא רצפת עפר, וחוששים שמא ישווה את הגומות ויישר את הרצפה תוך כדי נטילת השכבה התחתונה.
דברים שמותר לטלטלם, אף שהיה מקום לחשוב שהם מוקצה:
"מטלטלין תרומה טהורה" - מותר לטלטל תרומה טהורה אף למי שאינו כהן ואינו יכול לאוכלה. מכיוון שהיא ראויה לאכילת כהן, די בכך כדי להתיר את טלטולה אף לישראל. אולם תרומה טמאה, שאין לעשות בה אלא לשורפה, הרי היא מוקצה בשבת.
"והדמאי" - דמאי הוא תוצרת שנקנתה מעם הארץ, שאינו נאמן על הפרשת תרומות ומעשרות, ולפיכך חייבים להפריש ממנה תרומות ומעשרות מדרבנן. לכאורה היה ראוי שיהיה מוקצה, שהרי אי אפשר לאוכלו בלא הפרשה, ואין מפרישים תרומות ומעשרות בשבת. אולם ההלכה היא שעניים מותרים באכילת דמאי, וכל אדם יכול לעשות עצמו עני על ידי שיפקיר את נכסיו. מכיוון שיש בידו דרך להתירו באכילה, אף שכרגע אינו יכול לאוכלו, אין הוא מוקצה.
"ומעשר ראשון שניטלה תרומתו" - מעשר ראשון הניתן ללוי, שהופרשה ממנו תרומת מעשר. הלוי המקבל עשירית מן התבואה חייב להפריש ממנה עשירית לכהן (אחד ממאה מכלל התבואה), ועד שיפריש אינו רשאי לאוכלה. במקרה שלפנינו הפריש תרומת מעשר, אך תרומה גדולה לא הופרשה. בדרך כלל התרומה הגדולה (אחד מארבעים, מחמישים או מששים) קודמת ונותנה ישראל לכהן לפני הפרשת המעשר. אולם כאשר הלוי נטל את המעשר קודם זמן החיוב בתרומה, כלומר לפני מירוח הכרי - החלקת ערימת התבואה - שוב אין הוא חייב להפריש תרומה גדולה, ודי לו בהפרשת תרומת מעשר. במעשר ראשון כזה מדובר, ולפיכך מותר בטלטול.
"ומעשר שני והקדש שנפדו" - מעשר שני הוא עשירית נוספת הנאכלת בירושלים, והקדש הוא מה שהקדיש אדם. כאשר נפדו, ודמיהם ניתנו להקדש או הועלו לירושלים, הפרי עצמו נאכל, ומותר בטלטול. והחידוש: בדרך כלל הפודה מעשר שני והקדש חייב להוסיף חומש, כלומר עשרים וחמישה אחוזים על הקרן. כאן נפדו בלא תוספת החומש, והיה מקום לחשוב שאין הפדיון מספיק. ההלכה היא שהפדיון תקף, והחומש יינתן מאוחר יותר, ואין הדבר משפיע על מעמד הפדיון. לפיכך אינם מוקצה, ומותרים באכילה ובטלטול.
"והתורמוס היבש" - התורמוס הוא מין קטנית, ואף שאין הכול אוכלים אותו, הוא מאכל עניים, ולפיכך אינו מוקצה.
ומכאן לדברים שאין מטלטלים אותם:
"אבל לא את הטבל" - טבל הוא תוצרת שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות. החידוש הוא שאף טבל מדרבנן, כגון מה שגדל בעציץ שאינו נקוב ואינו יונק מן הקרקע, שחיובו בתרומות ומעשרות מדרבנן בלבד - אף הוא אסור בטלטול.
"ולא מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו" - אין הכוונה כאן לתרומת מעשר, כפי שנתפרש לעיל. מדובר בהכרח במקרה שהופרשה תרומת מעשר, שאם לא כן פשוט וברור שאסור בטלטול, שהרי אינו ראוי לאכילה. אלא הכוונה שלא ניטלה ממנו התרומה הגדולה, במקרה שהוא חייב בה: כאשר נתן ישראל ללוי מעשר ראשון לאחר מירוח הכרי, שכבר חלה עליו חובת תרומה גדולה. בכהאי גוונא, נוסף על חובת הלוי לתת לכהן תרומת מעשר, עליו להפריש גם את התרומה הגדולה - אחד מארבעים, אחד מחמישים או אחד מששים. אם לא עשה כן, הרי זה מוקצה.
"ולא את מעשר שני והקדש שלא נפדו" - אין הכוונה שלא נפדו כלל, שהרי אין בכך חידוש: מעשר שני צריך להיאכל בירושלים, והקדש אינו נאכל כלל. אלא מדובר בפדיון שנעשה שלא כהלכה. מעשר שני צריך להיפדות על מטבע שיש עליו צורה וטביעת חותם, ולא על חתיכת מתכת בעלמא; ואם פדאו על אסימון, אין זה פדיון תקף. וכן ההקדש, אם נפדה על קרקע, אין הפדיון חל, וזהו התרחיש שבו עוסקת המשנה.
"ולא את הלוף ולא את החרדל" - הלוף הוא מין בצל, וכן זרעי החרדל. שניהם אינם ראויים לאכילה כמות שהם, אלא צריכים הכנה שאי אפשר לעשותה בשבת, ולפיכך הם מוקצה.
"רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף, מפני שהוא מאכל עורבין": רבן שמעון בן גמליאל מתיר לטלטל את הלוף, משום שהוא נאכל על ידי עורבים. כמנהג אותם ימים, בני האצולה היו מגדלים עורבים ומשתעשעים בהם. ולדעתו, כל דבר המותר לבני האצולה מותר לכל יהודי, שכן כל ישראל בני מלכים הם.