שבת, פרק י"ז, משנה א'. פרק זה עוסק ביסודותיהן ובעקרונותיהן של הלכות מוקצה בשבת. המשנה קובעת כי "כל הכלים ניטלין בשבת ודלתותיהן עמהן" - כל כלי שמותר לטלטלו בשבת, מותר לטלטל גם את דלתותיו. במשנה זו נשווה בין דלת של כלי לבין דלת של מבנה, של בית.
דלתות של כלים:
תיבה או ארגז שיש בהם דלתות - מותר לטלטל את הדלתות אף על פי שהתפרקו מן הכלי. הגמרא מבארת שהדין נוהג אפילו כשהתפרקו מלפני השבת, וכל שכן כשהתפרקו בשבת עצמה: הדלתות נחשבות חלק מן הכלי, וכשם שמותר לטלטל את הכלי בשבת, כך מותר לטלטל אף את דלתותיו.
דלתות של בית:
אולם אין הן דומות לדלתות של בית. דלת של בית שהתפרקה אינה מיועדת לטלטול, אלא להיות מחוברת לקרקע כבית עצמו; שלא כדלתות של כלי, המיועדות מלכתחילה להיטלטל בדיוק כמו הכלי עצמו.
לפיכך אומרת המשנה שדלתות הבית אינן "מן המוכן" - אינן מוכנות ומיועדות להיטלטל, ועל כן ייחשבו מוקצה אם נשמטו, אפילו נשמטו בשבת עצמה, וכל שכן אם נשמטו מלפני השבת.
לסיכום: ההבחנה שבמשנה נעוצה בייעודו של הדבר:
דלתות של כלי: מיועדות לטלטול ככלי עצמו, ולפיכך מותר לטלטלן אף לאחר שהתפרקו - בין מלפני השבת ובין בשבת.
דלתות של בית: מיועדות להיות מחוברות לקרקע, ואינן "מן המוכן" לטלטול, ולפיכך הן מוקצה משנשמטו - בין בשבת ובין מלפני השבת.