שבת, פרק שנים עשר, משנה א'. משנה זו עוסקת במלאכת בונה ובמלאכת מכה בפטיש - נתינת מכת הפטיש האחרונה בחפץ.
"הבונה, כמה יבנה ויהא חייב? הבונה כל שהוא":
המשנה שואלת מהו השיעור המחייב במלאכת הבניין, ומשיבה כי הבונה אפילו את הכמות הקטנה ביותר חייב. בכלל זה אף מילוי חור קטן בקיר - עצם מילויו נחשב מעשה בנייה.
"והמסתת, והמכה בפטיש ובמצד, הקודח כל שהוא - חייב":
"והמסתת" - הלוקח אבן ומגלף אותה באופן שמחליק אותה.
"והמכה בפטיש" - המכה על החפץ את מכת הפטיש האחרונה.
"ובמצד" - המכה במצד, שהוא סוג של גרזן.
"הקודח כל שהוא" - הקודח חור, ואפילו בכמות מועטת.
כל אלו מעשים שונים של מכה בפטיש או של בניין, וכולם מחייבים אפילו בשיעור הקטן ביותר.
"זה הכלל":
"כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת - חייב" - כל מלאכה הנעשית בשבת ומתקיימת, כלומר שאין צורך להוסיף עליה לאחר השבת אלא היא שלמה כמות שהיא, משלימה את הפעולה. לפיכך העושה אותה חייב משום מכה בפטיש, שעניינו המגע הסופי; והעושה את המגע הסופי בשבת - חייב.
דעת רבן שמעון בן גמליאל:
רבן שמעון בן גמליאל אומר: "אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה - חייב, מפני שהוא כמתקן מלאכה".
למה הדברים אמורים? במלאכת המשכן היו מרדדים טס של מתכת, ומאחר שלא היו בידיהם מכבשים גדולים, עשו זאת ביד בפטיש ובסדן חלק. שמירה על חלקות הפטיש הייתה הכרחית, שכן אף הפגם הקטן ביותר עלול היה לנקב את הרדיד. לפיכך, מדי כמה מכות על הרדיד היו מכים בפטיש על הסדן, כדי לוודא שיישאר חלק.
מעשה זה הוא מכה בפטיש כפשוטו - הכאה ממש בפטיש. אלא שאין זו הכאה מצד מכת הפטיש האחרונה, כי אם, כלשון המשנה, מצד היותו "כמתקן מלאכה": הכשרת הפטיש והבאתו לצורתו הנכונה, כדי שיוכל לרדד את הטס מבלי לנקבו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הבונה כל שהוא חייב, וכן המסתת, המכה בפטיש ובמצד והקודח כל שהוא. זה הכלל: כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת - חייב. ורבן שמעון בן גמליאל הוסיף כי אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב, מפני שהוא כמתקן מלאכה.