שבת, פרק עשירי, משנה א'. בפרקים הקודמים דנו בשיעוריהם של פריטים שונים - הכמות הנחשבת משמעותית דיה כדי לחייב על הוצאתם וטלטולם בשבת. משנתנו דנה במקרה שבו אין הפריט מגיע לאותם שיעורים, ואף על פי כן יכול האדם להתחייב עליו.
לשון המשנה וביאורה:
"המצניע" - המניח בצד כמות מסוימת מדבר מסוים לצורך שהוא ייחד לו.
"לזרע" - נטל זרע והצניעו כדי לזורעו.
"לדוגמה" - הניח בצד דבר שישמש לו כדוגמה, להראותו ולספר עליו, לפרסום וכיוצא בזה.
"ולרפואה" - הצניעו לצרכי רפואה.
"והוציא בשבת - חייב בכל שהוא" - לאחר שהצניעו והראה בכך שהוא מחשיב כמות זו כמשמעותית עבורו, אם הוציאה לרשות הרבים בשבת - חייב אפילו על הכמות הזעירה ביותר.
"וכל אדם אין חייב עליו אלא כשיעורו": שאר בני האדם, שלא הצניעו ולא ייחדו את הדבר לצורך מסוים, אינם מתחייבים על כמות זו, אלא אם כן הגיעה לשיעור שקבעו חכמים בפרקים הקודמים.
"חזר והכניסו - אין חייב עליו אלא כשיעורו": אם לאחר שהצניעו והחשיבו נמלך בדעתו ואינו מתכוון עוד להשתמש בו - לא לזריעה, לא לדוגמה ולא לרפואה - והכניסו חזרה אל תוך הבית, אינו חייב אלא אם כן יש בו השיעור הרגיל שקבעו לו חכמים.
הטעם לכך: בהחזרתו ביטל את מחשבתו הראשונה. המחשבה המקורית, שכמות מועטת זו משמעותית היא עבורו, בטלה, והרי היא כשאר הדברים. משום כך, בשעה שהוא מכניס את הדבר חזרה לרשות היחיד, אין הוא מתחייב אלא בשיעור הרגיל, ולא בשיעור שקבע לעצמו קודם לכן.
לסיכום: למדנו כי מחשבתו של אדם קובעת שיעור לעצמו - המצניע דבר לזרע, לדוגמה או לרפואה חייב על הוצאתו בכל שהוא, ואילו שאר בני האדם אינם חייבים אלא בשיעור שקבעו חכמים. וכשם שהמחשבה מחשיבה, כך ביטולה מבטל: משחזר והכניסו, שב הדבר לשיעורו הרגיל.