שבת, משנה א'. ארבע המשניות הראשונות של פרק זה הן למעשה סטייה מן הנושא המרכזי, והן נסמכות על המשנה האחרונה שבפרק הקודם, שחיפשה מקורות מן הכתובים - מקורות בתנ"ך - להלכות שונות. אף אנו נעסוק כאן בחיפוש מקורות מקראיים להלכות שונות.
מקורה של טומאת עבודה זרה:
רבי עקיבא שואל: מניין לנו שעבודה זרה מטמאה במשא? כלומר, אף אם אין האדם נוגע בה, עצם נשיאתה מטמאת אותו - בדיוק כדינה של נידה. אישה נידה, וכמותה מספר טומאות נוספות בתורה, דינן שהנושא אותן נטמא אף בלא מגע. ומניין הדבר? מן הפסוק בישעיה: "תזרם כמו דוה" - הפסוק מדבר בעבודה זרה ומשווה אותה לאישה דוה, היא הנידה. מכאן הלימוד: כשם שנידה מטמאה במשא, אף בלא מגע, כך עבודה זרה מטמאה בנשיאתה.
דוגמה מוחשית יותר לטומאת משא: כאשר הנידה או העבודה זרה מונחות על גבי חפץ, אותו חפץ שתחתיהן נטמא. ישבה על המיטה - נטמאה המיטה, וכן הלאה.
דעה חולקת - טומאה כשרץ:
משנה דומה מופיעה בפרק השלישי של מסכת עבודה זרה, ושם, לצד דעתו זו של רבי עקיבא, מובאת אף דעה אחרת: אין העבודה זרה מטמאה כנידה, אלא כשרץ בלבד. השרצים - שמונת השרצים המנויים בפרשת שמיני, וביניהם העכבר המת - מטמאים במגע בלבד, ואינם מטמאים במשא. לפי דעה זו, ההלכה שונה.
ראוי לציין כי עצם דין טומאתה של עבודה זרה אינו אלא מדרבנן, ואף על פי כן נתנו לו חכמים מקור מן הכתוב.
הערה נאה בפרשת ויצא:
אזכיר תובנה מבריקה שהעלה חבר שלי לפני שנים רבות, בעת שלמד משנה זו לראשונה. בסוף פרשת ויצא מחפש לבן את התרפים שלו, את עבודתו הזרה. רחל הניחה אותם בכר הגמל, בתיק האוכף, ישבה עליהם, והתנצלה על שאינה קמה ממקומה כדי לאפשר את החיפוש - "כי דרך נשים לי", שהיא בעת מחזורה החודשי. לדבריו, אפשר שלבן חש בטומאה הנודפת מן המקום, מיקד בה את תשומת לבו וחשב: כאן מונחים התרפים שלי, כאן נמצאת עבודתי הזרה. והשיבה לו רחל: "דרך נשים לי" - לא טומאת העבודה הזרה היא שאתה חש, אלא טומאת נידה. וכל זאת על יסוד משנתנו במסכת שבת, המשווה את טומאת העבודה הזרה לטומאת הנידה.