שבת, משנה א. שלוש המשניות הקודמות עסקו בחשש שמא בשעת דליקה יתפתה אדם לכבות, וכן במצבים נוספים שבהם עלול אדם לעשות מלאכה מתוך בהלה ולחץ. משנתנו ממשיכה באותו קו: חבית שנשברה, ובתוכה יין, והרי לפנינו הפסד ממון גדול. חוששים חכמים שמא מתוך הלחץ יבוא אדם לתקן את החבית, או ירוץ להביא כלים מבחוץ כדי להציל את תוכנה.
כמה מותר להציל מן החבית:
מפני חשש זה קבעו חכמים שאין מצילין ממנה אלא כשיעור מזון שלוש סעודות - מאכל או משקה. עם זאת, רשאי הוא לומר לאחרים: בואו והצילו לכם אף אתם.
"ובלבד שלא יספוג":
ההיתר להציל מותנה בכך שלא יספוג את הנוזל בספוג. מדובר כאן בספוג שמותר לטלטלו, כגון שיש לו בית אחיזה של עור, כפי שלמדנו במשנה הקודמת. אף באופן זה לא רצו חכמים שיספוג ויעביר לכלי אחר, ואפילו אם אין בכוונתו לסחוט את הספוג, משום שהדבר נראה כמעשה של חול.
סחיטת פירות:
המשנה קובעת ש"אין סוחטין את הפירות" להוציא מהם את נוזלם. זוהי סחיטה ממש, והיא תולדה של מלאכת מפרק - הוצאת הדבר מן המכל המקורי שבו גדל. ואף אם "זבו מעצמן", ויצאו הנוזלים מאליהם, "אסורין", שמא אם יוכל ליהנות מן המשקה שיצא מאליו, יבוא לסחוט בפועל בשבת.
רבי יהודה אומר שהדבר תלוי בכוונת הקטיפה: אם נקטפו הפירות מלכתחילה לצורך אכילה ולא לצורך משקה, מה שיצא מעצמו מותר, שהרי אין לחשוש שיתפתה לסחוט. אך אם נקטפו לצורך המשקה, אף היוצא מעצמו אסור.
ביאור הגמרא במחלוקת:
הגמרא מבארת את מחלוקת תנא קמא ורבי יהודה - האם היוצא מעצמו אסור בכל אופן, או שהדבר תלוי במטרת הקטיפה - ומחלקת בין סוגי הפירות:
זיתים וענבים: נוזלם נחשב משקה מן התורה, ולפיכך אף אם נקטפו לצורך אכילה, היוצא מהם מעצמו אסור, שכן עיקר ייעודם לסחיטה, ויש לחשוש אף בנקטפו לאכילה.
שאר מיני פירות: שאין דרכם כלל להיסחט לצורך נוזלם, אף באותן נסיבות מודה החכם שהיוצא מהם מותר, משום שאין נקטפים למטרת שתייה.
תותים ורימונים: קטגוריה אמצעית, שלעיתים משמשים אף לנוזלם, ובהם נחלקו: תנא קמא אוסר את היוצא מעצמו אף אם נקטפו לאכילה, ורבי יהודה מחלק - נקטפו לאכילה, היוצא מעצמו מותר; נקטפו לצורך מיץ התותים והרימונים, היוצא מעצמו אסור.
חלות דבש:
המשנה ממשיכה: "חלות דבש שריסקן מערב שבת" - שפירקן מבעוד יום כדי להוציא מהן את הדבש - "ויצאו מעצמן" בשבת, "אסורין", שמא יבוא לסחטן ולהוציא את הדבש בשבת עצמה. "רבי אלעזר מתיר": היוצא מעצמו מותר, ואין לחשוש שמא יוציאנו בידיים, שהרי כבר ריסקן מלפני השבת.
לסיכום: במשנה זו למדנו את גדרי ההצלה מחבית שנשברה - מזון שלוש סעודות בלבד, ואמירה לאחרים שיצילו לעצמם, ובלבד שלא יספוג בספוג; את איסור סחיטת הפירות משום מפרק, ואת דין הזב מעצמו, שנחלקו בו תנא קמא ורבי יהודה לפי מטרת הקטיפה - בחלוקת הגמרא בין זיתים וענבים, שאר פירות, ותותים ורימונים; ולבסוף את דין חלות דבש שריסקן מערב שבת ויצאו מעצמן, ומחלוקת תנא קמא ורבי אלעזר בדבר.