משנה זו פותחת בשלושה דינים בהלכות טלטול מוקצה בשבת: נטילת ילד שאבן בידו, הגבהת כלכלה שאבן בתוכה, וטלטול תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין. בסופה מובאים דברי רבי יהודה בעניין המדומע.
"נוטל אדם את בנו והאבן בידו":
המשנה מתירה לאדם להגביה את בנו אף על פי שהילד אוחז בידו אבן, שהיא מוקצה. הגמרא מעמידה היתר זה בשני סייגים:
דווקא בילד שיש לו געגועים לאביו - עד כדי כך שרש"י מבאר שהוא עלול לחלות ממש בגופו אם אביו לא יטלנו. ויש המבארים שדי בצער ובכאב של הילד כדי להתיר את נטילתו.
דווקא באבן. אילו היה בידו מטבע, שהוא דבר שיש לאב עניין בו, לא היה מותר לאב להגביהו כשהמטבע בידו, מחשש שמא יפילנו הילד ויבוא האב להגביה את המטבע.
"וכלכלה והאבן בתוכה":
המשנה מתירה להגביה סל אף על פי שאבן מונחת בתוכו. הגמרא מעמידה את הדברים בסל שיש בו פירות, ונמצא שהסל הוא בסיס לדבר האסור - האבן - וגם לדבר המותר, הפירות, ולפיכך מותר להגביהו.
אולם הגמרא מצמצמת את ההיתר לפירות לחים, כגון גרגרי יער וענבים. הסברה היא שלכאורה היה עליו לרוקן את הסל משני הדברים גם יחד, ואז לשאת את הסל בלא המוקצה ואת הפירות בלא המוקצה, ולהיפטר מן האבן על ידי השלכת הכול. אלא שבפירות לחים אין הדבר אפשרי, שכן סופם להתלכלך, ולפיכך הותר הטלטול. אך בפריטים יבשים, כגון אגוזים קשים וכיוצא בהם, היה עליו להשליך את האבן יחד עם הפירות הראויים לאכילה, ואין הוא רשאי לשאת את הסל בלא שישליך תחילה את האבן.
עוד מוסיפה הגמרא, שאף בפירות לחים אלו, אם ביכולתו לדחוף את האבן הצידה - חובה עליו לעשות כן. ומחמת דרישות אלו מעמידה הגמרא את המשנה בתרחיש שיש חור בסל והאבן סותמת אותו: מכיוון שהיא משמשת תפקיד, הרי היא בטלה וטפלה לסל, ובמקרה זה אין היא מוקצה כלל.
"ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין":
תרומה טמאה היא מוקצה, שכן אין לה שימוש ואינה עומדת אלא לשריפה. המשנה מתירה לטלטלה בסל וכיוצא בו יחד עם תרומה טהורה ועם חולין, שאינם תרומה כלל. אף כאן מעמידה הגמרא את הדברים בתנאים:
התרומה הטהורה מונחת למטה והטמאה למעלה, כך שאי אפשר להגיע אל הטהורה. אך אם הטהורה מונחת למעלה, היה עליו ליטול את הטהורה בלבד, ואין היתר לטלטל את הסל עם התרומה הטמאה שבתוכו, שהרי יכול היה ליטול את הטהורה בלא להתעסק כלל עם הטמאה.
מדובר בפירות לחים וכיוצא בהם, שהיו מתלכלכים אילו השליכם. אחרת, היה עליו להשליכם, כפי שנתבאר לעיל.
הסתייגות נוספת: אם הוא צריך את המקום שבו מונח הכלי, מותר לו לטלטלו בכל אופן, מפני שהוא צריך למקומו.
דברי רבי יהודה - "אף מעלין את המדומע באחד ומאה":
המשנה מסיימת בהלכה דומה אך שאינה קשורה ממש להלכות מוקצה, אף שיש בה הזזת דבר מה. תרומה שנפלה לתוך מאה של חולין - בטלה היא, אך מוטלת על האדם אחריות להסיר את הכמות שנפלה כדי לתיתה לכהן.
ומכיוון שהתערובת בטלה, מותר לאכול ממנה עוד לפני שהוריד את אותה כמות שנפלה, ובלבד שייעד בדעתו לאן היא הולכת. וכיוון שהיה בידו לאכול מן התערובת בשבת בלא להסיר בפועל את אותה כמות, אין הסרתה לצורך נתינה לכהן נכללת בגדר הפרשת תרומה בשבת, ואין בה אותה מראית עין של תיקון דבר שיש בהפרשת תרומה בדרך כלל, שהרי מותר היה לאכול אף בלא להפריש.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה היתרי טלטול ותנאיהם: נטילת הבן והאבן בידו - דווקא בילד המתגעגע ודווקא באבן ולא במטבע; הגבהת כלכלה והאבן בתוכה - כשיש בה פירות לחים, ולמסקנת הגמרא כשהאבן סותמת חור שבסל ובטלה אליו; וטלטול תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין - כשהטהורה למטה, בפירות לחים, או כשצריך למקומו. ולבסוף, דברי רבי יהודה שמעלין את המדומע באחד ומאה, שאין בהסרת הכמות משום הפרשת תרומה בשבת.