לפנינו המשנה האחרונה בפרק ג' במסכת סנהדרין - משנה ח'. במשניות הקודמות למדנו את סדר ניהולו של דין תורה, את דרך קביעת הדין ואת אופן הכרזתו. משנתנו דנה במה שאירע לאחר שהכול תם ונשלם: הצדדים שבו לבתיהם, ראובן שילם לשמעון את מאה הדולרים שנפסקו עליו, ועתה מבקש ראובן לערער על פסק הדין, שכן מצא את הראיה שנעדרה ממנו קודם לכן - והנה, השטר שלא עלה בידו לאתר נמצא לפתע. האם ניתן לפתוח את התיק מחדש, או שמא קיים סוג של 'חוק התיישנות' המונע חזרה לאחור מרגע שניתן פסק הדין?
התשובה הקצרה היא שאין מגבלה כזו. משנתגלתה ראיה חדשה, רשאי בעל הדין שהפסיד לשוב, לפתוח את הדין מחדש ולהפוך את הפסק, אם בידו ראיה התומכת בכך. המשנה דנה בכך בפירוט.
העיקרון הבסיסי:
"כל זמן שמביא ראיה, סותר את הדין" - כל אימת שבעל דין מביא מידע חדש, מתבטל או מתהפך מה שנפסק קודם לכן. לדוגמה: פסק בית הדין שראובן חייב לשלם לשמעון מאה דולר, וכעבור חודש מצא ראובן את השטר ושב לבית הדין - יאמרו לו הדיינים: לאור הראיה החדשה, שמעון ישיב מיד את מאה הדולרים, ואין נפקא מינה במה שהיה.
האם רשאי בית הדין לקצוב מועד להבאת ראיות?
מה הדין אם ביקש בית הדין להגביל את בעל הדין ולקצוב לו מועד - שלושים יום להבאת ראיות חדשות? למעשה אין זו דרכו של בית דין, ועל פי ההלכה אין לו לנהוג כן; אך אם עשה זאת, האם נתונה בידו הסמכות לכך? האם רשאי הוא לומר: שלושים יום עומדים לרשותך, ומכאן ואילך הדין חתום וסתום ואין חוזרים ומערערים עליו בשום מצב?
אומרת המשנה: "אמרו לו: כל ראיה שיש לך הבא מכאן ועד שלושים יום" - אם יש בידך מידע נוסף העשוי לשנות את שנפסק, שלושים יום לפניך. לדעת תנא קמא נתונה בידם סמכות לכך, וקציבה זו מחייבת: "מצא בתוך שלושים יום - סותר; לאחר שלושים יום - אינו סותר". מצא ראיה בתוך המועד - מוטב; ואילו לאחר המועד איחר את זמנו, ואף אם ימצא ראיות שהיו עשויות להביא את הדיינים לשנות את פסקם - אין שומעים לו, שכן בידי בית הדין להטיל הגבלת זמן, והזמן חלף.
רבן שמעון בן גמליאל חולק, ומתנגד בלשון של שאלה רטורית: "מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלושים ומצא לאחר שלושים?" - הרי ידוע לנו שלא עלה בידו למצוא את הראיה בתוך שלושים יום, ואילו לאחר מכן מצאה. וכי לא ייעשה הצדק? עתה מצא את השטר, עתה מצא את העדים - וכי לא יוכל לבוא לבית הדין כדי שיצא הדין לאמיתו?
וההלכה כרבן שמעון בן גמליאל: אף אם קצב בית הדין מועד, אין בכך כדי לחסום את בעל הדין, ורשאי הוא לשוב אל בית הדין עם ראיותיו - אף לאחר שנה, שנתיים ושלוש - ולתבוע עיון מחדש בתיק.
אמר "אין לי עדים" ולאחר זמן מצא:
ממשיכה המשנה: "אמרו לו: הבא עדים, ואמר: אין לי עדים" - ביקשו ממנו הדיינים להביא את עדיו, והשיב שאין בידו עדים כלל. "אמרו: הבא ראיה, ואמר: אין לי ראיה" - היכן המסמך? היכן החוזה? והוא משיב שאין בידו. "ולאחר זמן הביא ראיה ומצא עדים" - לאחר מכן עלה בידו למצוא את השטר או להביא עדים.
דעת תנא קמא: "הרי זה אינו כלום" - אין מקבלים ממנו. מאחר שהצהיר שאין בידו עדים ואין בידו שטר, הרי אם מציג הוא עדים או שטר לאחר מכן יש מקום לחשד: מניחים אנו שזייף את השטר, או שבא לידי הסדר עם אותם עדים שיעידו לטובתו, ולפיכך אין מאמינים לו.
רבן שמעון בן גמליאל חוזר ומתנגד באותה לשון רטורית: "מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים, ולא היה יודע שיש לו ראיה ומצא ראיה?" - לא ידע שיש עדים שניתן לזמנם, ועתה מצאם; לא ידע שיש בידו שטר, ועתה מצאו. וכי עתה לא ייעשה הצדק, והרי הביא את ראייתו?
המקרה השלישי - "ראה שמתחייב בדין":
בטרם נגיע להלכה למעשה, מוסיפה המשנה מקרה שלישי המאיר את הדברים: "אמרו לו: הבא עדים, ואמר: אין לי עדים; הבא ראיה, ואמר: אין לי ראיה" - שוב הצהיר שאין בידו לא עדים ולא שטר. "וראה שמתחייב בדין" - וכשראה שבית הדין עומדים לחייבו, או שכבר חייבוהו (ונחלקו בכך), "ואמר: קרבו פלוני ופלוני ויעידוני" - עצרו נא, יבואו ראובן ושמעון ויעידו לטובתי. תחילה אמר שאין עדים, ומשראה שהדין אינו נוטה לטובתו נמצאו לו לפתע עדים - והדבר מעורר חשד גדול.
"או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו" - או ששלף לפתע, כמעשה פלא, את השטר שחיפש, מתוך אפונדתו. בפירוש 'אפונדה' נאמרו שני פשטים:
חגורה: כעין חגורת כסף, שיש בה חלל פנימי לאחסון מעות וכיוצא בזה.
גופייה: בגד תחתון שבו כיס נסתר.
בימיהם לא היו כיסים בבגדים, ותחתם השתמשו בחגורה או בכיס חבוי בתוך החולצה. כך או כך, במקרה זה אף רבן שמעון בן גמליאל מודה שהדבר חשוד ביותר ואין מקבלים אותו.
להלכה:
ההלכה כרבן שמעון בן גמליאל: אין 'חוק התיישנות', ואין בית הדין יכול להגביל את האדם במועד הבאת הראיה. אולם אם אמר בפירוש שאין בידו ראיה או שאין בידו עדים, נדרשת זהירות יתרה. ואלו דוגמאות שבהן יקבל בית הדין את הראיות:
עדים שבחוץ לארץ: סבר שאין בידו להביאם, שהרי עברו למרחקים, והנה נזדמנו לכאן לחופשה - תחילה אכן לא היו בידו, ועתה בידו להביאם.
ניירותיו של האב: קיבל לידיו את ניירותיו של אביו שנפטר, ובעברו עליהם מצא את השטר שלא ידע כלל על קיומו.
אך אם מביא עד מקומי או שטר מקומי שנמצא במקרה לאחר שפסק בית הדין נגדו - אין סומכים על כך, שהרי מניחים אנו שוודאי טרח ועשה כל מאמץ להשיג כל ראיה אפשרית ולהציגה בפני בית הדין בפעם הראשונה. ומשנמצאה לו לפתע, כבדרך פלא, ראיה לטובתו שקודם לכן הצהיר שאינה בידו - הדבר מעורר חשד גדול, ומניחים שהראיה המוצגת פסולה, ולפיכך אין מקבלים אותה.