סנהדרין, פרק ח', משנה ו'. חמש המשניות הקודמות עסקו בפרשת בן סורר ומורה ובדין שהוא נידון על שם סופו. כעת נלמד שתי משניות נוספות בפרק, הדנות במקרים שבהם אדם טרם עבר עבירה שחייבים עליה מיתה, ואף על פי כן הוא נידון על שם סופו.
משנתנו עוסקת בבא במחתרת - אדם הפורץ לביתו של חברו כדי לשדוד אותו. המשנה מניחה שהפסוקים ידועים ללומד, ולפיכך היא מסתפקת בקביעה שהבא במחתרת נמנה עם הנידונים על שם מה שהם עתידים לעשות, ומיד עוברת לנקודה טכנית צדדית, שאליה נגיע בהמשך.
הפסוקים שבפרשת משפטים:
שני פסוקים בלבד מלמדים דין זה, והם בפרשת משפטים (שמות כ"ב, א'). ראוי לציין כי חלוקת הפרקים שבחומש אינה מבוססת על מקורות יהודיים, אלא על חוקרי המקרא הנוצרים והמוציאים לאור באיטליה, שהדפיסו את התנ"ך לראשונה במאה ה-15. אין לך הוכחה ברורה לכך יותר מן הפסוק שלפנינו: לכאורה נפתח כאן פרק חדש, ואילו הפסוק עצמו פותח במילים "אם במחתרת ימצא הגנב" - ומיהו הגנב? הרי בפסוק הקודם מדובר בגנב, ואין זה מקום ראוי להפסקה.
הרמב"ם מדגיש שאין הכוונה דווקא לחתירה תחת הקרקע. הוא הדין בכל דרך פריצה:
מנהרה מתחת לאדמה.
סולם או מדרגות חירום מחוץ לבית.
פריצה דרך חלון הגג.
העיקרון אחד: אדם הפורץ אל תוך ביתו של חברו.
ממשיך הפסוק: "והוכה ומת אין לו דמים" - אם הוכה הגנב ומת, אין לו דם. כלומר, נחשב הדבר כאילו כבר היה מת, שכן הפקיע את זכותו לחיות. מכיוון שכביכול אין לו דם ואין לו נשמה, אין ההורגו מתחייב על רציחתו; אדרבה, הגנב הוא שהקריב את חייו וויתר על זכותו לחיים בשעה שפרץ פנימה.
וטעם הדבר: הפורץ לבית בלילה יודע שבעל הבית לא יעמוד מנגד ויניח לו לשדוד את רכושו. חזקה היא ש"אין אדם מעמיד עצמו על ממונו" - אין אדם עומד בחיבוק ידיים בשעה שנוטלים את שלו. מכאן שבעל הבית עתיד לקום ולהגן על רכושו, ומתוך כך יתפתח מאבק. ברור מאליו שהפורץ מוכן לעשות כל שיידרש כדי לקחת את מבוקשו, ובכלל זה להרוג את בעל הבית. ממילא יודע בעל הבית שחייו בסכנה, ולפיכך רשאי הוא להקדים ולהרוג, שכן הפורץ איבד את זכותו לחיות.
הפסוק הבא ממשיך: "אם זרחה השמש עליו דמים לו". פשוטו של מקרא - אם זרחה עליו השמש, וכוונתו: אם ברור כשמש שאין הגנב עומד להרוג את בעל הבית. כגון שהגנב הוא אביו של בעל הבית, שהרי אין אב הורג את בנו בשום פנים. במקרה כזה "דמים לו", יש לו דמים כפשוטו, וההורגו מתחייב על הריגתו.
נמצא שרשאי אדם להרוג גנב הפורץ לבית, בין שהוא הדייר ובעל הבית עצמו ובין שהוא אדם אחר הרואה את המעשה. אין כאן חובה להרוג אלא רשות בלבד, בשונה מן המשנה הבאה, שבה נביא מקרים שיש בהם מצווה לעצור את העבריין, אף אם משמעות הדבר הריגתו של הרודף לעבור עבירה.
לשון המשנה:
"בא במחתרת נידון על שם סופו" - זה כל מה שאומרת המשנה בעניין זה. הבא במחתרת, אותו אדם החותר פנימה כדי לשדוד בית, הטעם שמותר להרוגו הוא "על שם סופו" - משום שאנו צופים את העתיד להתרחש בסוף, שהפורץ מוכן להרוג את בעל הבית במידת הצורך.
הכלל של 'קים ליה בדרבה מיניה':
מכאן עוברת המשנה לנקודה צדדית: כלל שיופיע פעמים רבות בפרקים הבאים - 'קים ליה בדרבה מיניה', שמשמעותו המילולית שאנו מחילים עליו את החמור שבשניים. כל אימת שאדם עובר עבירה שיש בה חיוב מיתה, כלומר שהתחייב בנפשו, ובמקביל גורם גם נזק ממוני - דנים אותו על העבירה שעונשה מיתה ואין מחייבים אותו בתשלומי הנזק.
הדוגמה הקלאסית: ראובן יורה בליבו של שמעון, שמעון מת, ובחולצתו נותר חור הכדור. ראובן חייב מיתה על הרצח, ואין יורשי שמעון יכולים לתבוע ממנו גם את דמי החולצה הקרועה. הוא פטור מן התשלומים הממוניים. עניין טכני הוא, ומשנתנו מציינת שהוא נוהג אף במקרה שלפנינו.
אם הגנב, תוך כדי פריצתו לבית, שבר גם חבית או כלי חרס, יש לחלק בין שני המצבים:
"יש לו דמים" - כלומר שאסור להורגו, שהרי אינו כמת. במקרה זה חייב הגנב לשלם על נזקי החבית, שכן לא התחייב בנפשו.
"אין לו דמים" - כלומר שמותר להורגו, לפי שאיבד את זכותו לחיות ועושה מעשה המחייבו בנפשו. במקרה זה פטור הוא מתשלומי הנזק שגרם בשבירת החבית, מכוח הכלל של 'קים ליה בדרבה מיניה'.
במשנה הבאה נעסוק במקרים שבהם אין מדובר ברשות בלבד, אלא במצווה לעצור את העבריין, אף במחיר הריגתו של הרודף לעבור עבירה.