סנהדרין פרק ו', משנה ו' - המשנה האחרונה של הפרק, ובה נחתם עניינו של הנסקל. בחלק הקודם למדנו כי אין הוא נקבר בחלקת הקבר המשפחתית שלו, מחמת שם הרשע שדבק בו. אולם מצב זה זמני בלבד, בהנחה שהתוודה ועשה תשובה לפני מותו.
ליקוט העצמות וקבורתן:
"נתעכל הבשר - מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן" - משהתפרק הבשר לחלוטין. לשון "עיכול" כאן היא כמשמעה בפעולת העיכול: כביכול עיכלה האדמה את בשרו של הנידון למיתה. משהושלם תהליך זה, אוספים את עצמותיו וקוברים אותן במקומן הראוי - בחלקת הקבר המשפחתית או בבית העלמין שבו מקומו.
יש כאן אפוא קבורה מחודשת, אף שככלל אין מטפלים בגופו של מת ואין מזיזים אותו ממקומו. הדבר הותר רק כאשר הוא לטובתו של הנפטר: כגון קבורה מחדש בארץ ישראל, או העברתו אל חלקת הקבר המשפחתית, שכן אדם רוצה להיקבר עם בני משפחתו.
"והקרובים באין ושואלין בשלום הדיינין ובשלום העדים":
כאן חוזרת המשנה לאחור בסדר הזמנים, אל הרגעים שלאחר ההוצאה להורג. קרובי משפחתו של הנידון ניגשים אל הדיינים ואל העדים שגרמו למיתתו ומברכים אותם לשלום. "שואלין בשלום" פירושו המילולי לדרוש בשלומם, אך העניין הוא נתינת ברכת שלום. המשנה מפרשת את משמעות הדבר: "כלומר שאין בלבנו עליכם כלום שדין אמת דנתם" - אין אנו נוטרים לכם טינה על שהמתתם את קרובנו, שכן מקבלים אנו שהדין שדנתם דין אמת וצדק הוא.
מדוע אין הקרובים אומרים זאת במפורש, אלא במשתמע בלבד? שני טעמים לדבר:
מצד הקרובים: אנשים שזה עתה איבדו את קרובם שרויים בצער עמוק, ואין בכוחם לומר דברים מפורשים כאלה.
מצד כבוד המת: אמירה מפורשת אינה מכבדת את המת, וחיובי כבוד המת עדיין קיימים. לפיכך מסתפקים באמירה קצרה ומנומסת, שממנה מובן שאין בלבם טינה.
"ולא היו מתאבלין אבל אוננין":
כאן ישנו איסור נפרד: אין מתאבלים על רשע שמת. האבלות היא מסוגי הכבוד למת, ואדם זה אינו ראוי לכבוד כזה. לפיכך אין הקרובים יושבים שבעה ואין הם נוהגים דיני אבלות.
עם זאת, המשנה מכירה בכך שהצער הוא מציאות אמיתית ולגיטימית לחלוטין במסגרת ההלכה. אדם עשוי לכאוב את אובדן קרובו, כאב קשה ונורא, בלי קשר לשאלה אם "הגיע לו" ומה עשה. על כך אומרת המשנה: "שאין אנינות אלא בלב" - האנינות היא חוויה פנימית שבלב, והתורה כמעט אינה פוסקת הלכות כנגד רגשותיו הפנימיים של האדם. אין אפוא כל עבירה או פסול בכך שהקרובים חשים עצב וצער עמוק על אובדן קרובם, יהיה אשר יהיה המעשה שהביא למיתתו.
דין דיחוי:
אבלות רשמית אין נוהגים כלל, ואף בשעת הקבורה השנייה, בעת ליקוט העצמות, אין נוהגים דין אבלות. לא תיקבע תקופת אבלות נפרדת ולא יום אבלות. יסוד הדבר בדין הדיחוי: כלל הוא שמשנדחתה האבלות, שוב אין חוזרים אליה. לפיכך, אף שבשעת הקבורה המחודשת כבר פקע ממנו שם רשע והיה מקום להתאבל עליו, אין עושים כן.
דין הדיחוי מוכר לכל מי שנטל חלק בתהליך של אבלות, בהלכה שהרגלים מבטלים את האבלות. לדוגמה: אדם שנפטר ביום שני וקרוביו ישבו עליו שבעה ביום שלישי, וביום רביעי חל חג השבועות - אין הם נוהגים אבלות בחג, וביום חמישי, בצאת החג, אין הם מחדשים את האבלות. השבעה הסתיימה, משום שנדחתה, ומשנדחתה נשארת דחויה.
כך גם בענייננו: האבלות נדחתה משום שבשעת המיתה והקבורה היה עליו שם של רשע. ואף שעתה הוסר ממנו שם זה ופסק מלהיות רשע, אין נוהגים בו אבלות, שהרי כבר נדחתה - ומשנדחתה, נדחית לעולם.
לסיכום: במשנה זו למדנו את סיום דיני הנסקל: משנתעכל הבשר מלקטים את העצמות וקוברים אותן במקומן הראוי; הקרובים שואלים בשלום הדיינים והעדים כדי להורות שאין בלבם עליהם כלום, שדין אמת דנו; אין מתאבלים על הרשע מפני שאין זה כבוד לו, אך אוננים - שכן אין אנינות אלא בלב, והצער הפנימי לגיטימי; ומחמת דין הדיחוי אין חוזרים לנהוג אבלות אף לאחר שהוסר ממנו שם רשע.